מסמרי -הים

הוא שלח מכתב רשום ובו הודיע שמעתה ואילך איננו משפחה עוד .

קרעתי את המכתב לקרעי קרעים ושילחתים בכל קצות העיר ובכל הדרכים המובילות לערים הגדולות, כדי שאוכל למצוא את דרכי בחזרה:

חרדתי מהרוחות הרעות העלולות לנשוב ולשבש את דרכי.

ירדתי אל החוף ליטול מסמרי- ים.

אמרתי : "אנעץ בעזרתם את קרעי המכתב לקרקע ולא יאבדו."

אחדים נעצתי ואחרים הדבקתי בדמעותי.

"הבית" זעקתי "איה פיסת הנייר שעליה כתוב בית?"

ידעתי שאם לא אמצאה, הבית וכל אשר בו ייעלמו ולא יימצא לי עוד מקום לישון בו.

ילדי ונכדי באו בריצה.

"חפשו" אמרתי" חפשו את הבית".

הצעיר בנכדי לא ידע עדיין לקרוא. הראיתי לו תמונה של הבית.

והם חיפשו וחיפשו.

לבסוף מצאו קרעים אחדים.

"נלך לישון" אמרה כלתי.

"אי- אפשר "אמרתי. "אי אפשר. זה דם חיינו. הוא שלנו.

אנחנו לא יכולים להרשות לו לעשות לנו זאת.

תמצאו את המלה" זעקתי. "את המלה.

כל ההתחלות נוצרו במילים.

כל ההתחלות.

ממילים נקים את ביתנו מחדש.

המילים תמחקנה את המכתב ששלח.

הן חזקות ממנו ומעורך דינו."

ראיתי את פני בני מאדימים.

חששתי שהוא יתפרץ עלי בדיוק כפי שעשה זאת דודו

אשר הגלה אותנו.

"למילים אין כל חשיבות" אמרה בתי החמודה והחכמה כשהיא

אוחזת מסמר-ים בין שיניה.

"תיזהרי" אמרתי." תיזהרי. את יכולה להיפצע."

" מצאתי", צעק נכדי הבכור. "מצאתי".

הוא ליטף את המילה בעדינות, באהבה,ברכות, והניח אותה על שולי הדרך.

" תנעץ אותה" קראתי "תנעץ אותה בעזרת מסמר הים כדי שהיא לא תעוף ותיעלם".

"תפסיקי לילל" אמר חתני.

בעלי האחרון חזר על דבריו בקולו המאיים : "אולי תפסיקי. את אף פעם לא מפסיקה."

כרעתי לצד האותיות.

ב-י-ת.

נישקתי אותן אחת לאחת.

ורעש...

והאותיות רחשו.

ואות קרבה לאות ואות נגעה באות.

והן קמו וניצבו.הן שבו ובנו את הבית שבו חייתי 

לפני שהוגליתי ממנו.

קמבל מאי 2013