דרוש נשיא במצב טוב - חלק 2 - פארק אלפלא/ 7--4

4 – חנות, ושוב חנות

פרופסור גרין הבין שהוראות שימוש של השרביט ברורות לו ומיד ניסה לבצע איזשהו קסם. הוא הפנה את השרביט כלפי דלת הכניסה של החנות, נפנף בו וצעק, "עשה-עשה". אך שום דבר לא קרה. אז הוא נזכר שהשרביט יוצר בסין וניסה שוב, רק שהפעם הוא צעק "עשית-עשית" ודלת הכניסה לחנות נעלמה. מר גרן ניסה לתקן את מה שהוא עשה ונפנף עם השרביט כמה פעמים, כל פעם משנה הטיית הפועל - "עשית-עשית", עשיתי-עשיתי", עשיתם-עשיתם" אך ללא הועיל.

פתאום רעיון גאוני עבר במוחו והוא נפנף עם שרביט שוב וצעק, "לא עשית-לא עשית".

מיד השרביט שהיה בידו נעלם גם הוא.

כל הזמן הזה אריאל, המוכרת בת כמעט ארבע-עשרה שנראתה כבת ארבעים, עמדה על-יד פרופסור גרין בסובלנות וחיכתה. אבל כאשר הוא הסתכל עליה במבט מופתע, ממש כמו ילד שלקחו ממנו מקל שאתו הוא הרביץ לכל העוברים ושבים, אריאל הרימה שרביט אחר, שפשפה אותו בשערותיה, הניפה אותו מלפניה ולחשה, "הכל בחזרה."

בלחש עתיק זה היה מספיק כדי שהכול יחזור למקומו ומר גרין מצא את עצמו בתוך החדר מעל הבר בנס-הקסם. הוא הרים את ראשו לוודא שבתקרה עדיין שוחים דגים, השתכנע שכך העניין, ופנה לרוץ שוב לכיוון הפארק. אבל על-יד הדלת הוא שם לב לשרביט שהיה תקוע במנעול הדלת. הוא סובב אותו כמו מסובבים מפתח ורגע אחרי כן מצא את עצמו שוב בחנות.

"סליחה אדוני, לא התכוונתי. אני מקווה שלא תדווח אלי. זו הייתה טעות קטנטנה. סליחה..."

הוא קרע בכוח את אחיזתה של אריאל בזרועו והתרחק ממנה. "מה קרה?"

"אתה מבין, שרביטים הם טיפשים למדי, הכל חייבים להסביר להם בצעדים קטנים. אסור היה לי להגיד את מה שאמרתי, הייתי צריכה להגיד לו הכל בחלקים."

"אני לא מבין, מה היה אסור לך להגיד לו."

"לא הייתי צריכה להגיד לו שהכול בחזרה".

...מר גרין אוטומטית הסתכל על התקרה, ראה את הדגים שוחים עליה והבין שהוא חזר עוד פעם לחדרו מעל הבר בנס-הקסם. "הכל בחזרה" פעל מצוין על השרביט של אריאל המוכרת – השרביט פשוט היה מאתחל את יומו של יונתן החל מהבוקר. כפי שעשה בפעם הראשונה, גם הפעם הוא פנה אל הדלת שבתוך מנעולה שוב היה תקוע שרביט. סיבוב קטן ויונתן שוב חזר לחנות. רק שהפעם, דבר ראשון שהוא עשה, זה לשים את ידו על פיה של המוכרת כדי לא לאפשר לה להוציא מילה. "אל תגידי כלום, בבקשה. אין לי את כל היום כדי לחזור שוב ושוב לחדר שלי". אריאל הנהנה בראשה לחיוב והוא שחרר את פיה.

"סליחה–"

"די, אל תאמרי כלום. וחוץ מזה להתראות. אני מעדיף לחקור את חנותכם יותר מאוחר, כאשר יהיה לי זמן פנוי."

בלי להוסיף מילה, פרופסור גרין יצא אל השדרה. כלומר היה יוצא, לו היה מוצא את הדלת.

"סליחה, אך היכן הדלת?"

"אני חושבת שאמרת שלא אומר יותר כלום."

"את צודקת, סליחה. ובכל זאת, איפה אוכל למצוא את הדלת?"

"אני לא יודעת."

"אז מה, אנו תקועים כאן?"

"לא בהכרח, אולי מישהו יפתח אותה מבחוץ."

"מה זאת אומרת? מה, רואים אותה מבחוץ אך לא רואים מבפנים?"

"משהו כזה."

יונתן התחיל כבר להתרגל שבפארק כולם עונים במינימום מילים ושהתשובות שמתקבלות בדרך זו אומנם עונות על השאלה במדויק, אך מחוסרות תועלת כל שהיא. הוא הבין שגם הפעם הוא חייב לשאול יותר משאלה אחת בכדי להגיע לאמת.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'משהו כזה'?"

"שזה לא בדיוק כך."

"כן, תשובה טובה וממצה... אבל האם תוכלי להרחיב? לא, לא, אל תעני. לשאלה זו גם אני יודע תשובה. פשוט תרחיבי נא את נושא הדלתות."

"אתה מבין, מבחוץ יש דלת, אך מבפנים היא נעלמה. אם נכנסים מבחוץ, יש סיכוי סביר שבסופו של דבר נכנסים גם לתוך החנות."

"רגע, יכול להיות שמישהו יכנס דרך הדלת מבחוץ אבל לא יגיע לתוך החנות?"

"כמובן."

"אז לאן הוא יכול להגיע, אם כך?"

"מאיפה אני יכולה לדעת... אני משערת שלמקום אחר."

'דלת שמובילה כל פעם למקום אחר? שמעתי פעם אגדת עם נורווגית על כך, אך איני זוכר מה בסוף קרה למי שעבר דרכה.' יונתן הסתכל על המקום בו הייתה לפי מיטב זיכרונו דלת, קיבל החלטה ורץ לקראת התנגשות חזיתית עם הקיר. המכה העיפה אותו אחורה. הקיר החל לרעוד בכעס, אך לבסוף נרגע והתחיל להסתכל על יונתן ששכב על הרצפה. משם הוא המשיך לדבר עם המוכרת.

"אולי אוכל לצאת דרך החלונות?"

"מצטערת, מאז שמיקרוסופט השתלתו על החלונות, נהיה מסוכן להשתמש בהן. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה אם תרצה להשתמש בהן - אתה יכול להיתקע בפנים, או שתמצא שהשימוש בהן לא מקדם אותך לשום מקום."

"לא התכוונתי לתכנת חלונות." יונתן הצביע על זוג החלונות שפיארו את הקיר על-יד המקום בו הייתה פעם דלת.

"אהה, כן? טוב, אבל גם החלונות האלו לא יועילו לך - הן לא אמתיות, זה רק ציור."

"בשביל מה בחנות ציור של חלונות?"

"כדי שיהיה יותר עליז."

"אבל למה לא לשים חלונות אמתיים?"

"כי מיקרוסופט מחייבים אותנו להשתמש בחלונות רק מתוצרתה."

יונתן חשב שבטח לא לזה התכוונו במיקרוסופט, אך לא היה יכול להיות בטוח, הרי כולם ידעו שמהחברה הזו היה אפשר לצפות לכל דבר.

"דלת - אין, חלונות - גם כן לא בנמצא. אז איך אפשר לצאת מכאן?"

"דרך החנות הסמוכה."

יונתן קפץ על רגליו, "יש מעבר מכאן לחנות הסמוכה?" קולו רעד מאושר.

"עדיין לא, אך אולי אוכל לכשף אחד כזה", והמוכרת זרקה את השרביט, שכל הזמן היה בידה, על הקיר הימני. המקל נתקע בו, היא נגשה אליו וסיבבה אותו. כלום לא קרה. אך ברגע שהיא אמרה, "עשית פתח" והוסיפה "בבקשה", בקיר נפתח פתח רחב. בעיה רק שהוא היה נמוך מאוד, אולי חצי מטר גובה. אריאל המוכרת לקחה את השרביט, תקע אותו יותר גבוהה בקיר ואמרה, "פתח יותר גבוהה, בבקשה". הפעם הפתח נהיה עוד יותר רחב, אבל בגובה דווקא קטן.

יונתן הרים את ידו בכדי לסמן לאריאל לעצור, "אני לא יודע איך השרביטים שלכם פועלים, אך אני חושב שעדיף שאזחל דרך הפתח הזה לפני שגם הוא יהפוך ללא ניתן לשימוש." מבלי לחכות לתשובה ממנה הוא נכנס לתוך הפתח והתחיל להזיז את ברכיו כדי להתקדם. כנראה שהמוכרת לא הבינה מה הוא אמר לה, כי היא המשיכה לשחק עם שרביטה, לפחות כך זה נראה כאשר יונתן ראה שהפתח נסגר בדיוק על סוליית נעליו. כאשר הוא הצליח לקום על רגליו, הוא הבין שכרגע אין לא סוליות נעליים ורגליו בעצם נוגעות ברצפה. 'זה מחיר לא יקר לצאת בכלל מהחנות הזו.' הוא חשב בזמן שעיניו צדו אחרי דלת.

הוא היה בחנות מתנות הדומה להחנות בה היה לפני רגע. גם כאן הייתה מוכרת שניגשה אליו, אך לפני שהיא הספיקה לומר משהו, יונתן אמר לה "אני רק עובר מכאן", ובלי להוסיף מילה הוא ניגש אל הדלת. אבל בדרך אליה הוא עצר - מאחורי ערמת תיקי גב עם דמויות שונות מודבקות עליהם הוא שמע קולות לחש של שני אנשים.

לעבור על-ידם ולא לצותת למה שהם דיברו היה מעבר ליכולתו של יונתן כרגע. הוא תמיד היה סקרן והרפתקן ואהב דברים סודיים ומוזרים. לא בכדי, מיד אחרי הצבא הוא הלך לתייר במקומות הכי מוזרים, הכי נידחים, הכי מסוכנים. הוא נדד יחד עם קרחונים בארקטיקה, ביקר שבט אוכלי אנשים באפריקה המרכזית, עשה סנפלינג במפלי ניאגרה ואפילו נכנס לכנסת ביום של דיונים על תקציב. מסוכן וסודי תמיד משך אותו. למעשה גם ביקורו כאן, בפארק אלפלא, היה כדי לגלות סודות בלתי ידועים וכדי להשתתף באיזו הרפתקה. יונתן היה לוקח כל שנה חופשה מעבודתו הקצת מונוטונית באוניברסיטת תל-אביב. לחשב מרחק בין ניטרונים יכול להיות מעניין פעם או פעמיים, אך מגיע זמן שזה מפסיק להיות מלהיב. יכול להיות שאחרי שימלאו לו ארבעים, מה שיקרה בעוד ארבע שנים, הוא יפסיק את הרפתקאותיו ויתביית לחלוטין, אך בינתיים, יונתן רצה לתפוס כל הזדמנות לגלות משהו מעניין, גם אם זה לא היה מיועד לו.

הוא עצר, התכופף כאילו מרים מהרצפה תיק שנפל והקשיב.

"אתה בטוח שתוכל להסתדר לבד? הרי יש סביבו הרבה שומרי ראש."

"אני יודע. בגלל זה אני אפעל רק אצל סינדרלה. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו."

"אני מקווה שתישאר בחיים. אבל גם אם לא, כולנו נזכור אותך."

"יהיה בסדר. אתה תראה. בוא נזוז."

"רגע, אני חייב עוד לקנות משהו כאן."

יונתן הבין שכרגע הוא שמע סוד מאוד אפל ועוד שנייה יכולים לגלות אותו ולעשות לו מי יודע מה. הוא התרומם והלך ישר אל דלת הכניסה, שבעצם שימשה גם בתור דלת היציאה. הוא פסע במהירות אל השדרה שחיכתה רק לו כדי להתחיל במופע המוזיקלי.

5 – מופע מאגדות

ברגע שרגלו של פרופסור גרין עברה את סף הדלת של החנות, השדרה התעוררה לחיים ומכל מקום התחילו להופיע דמויות אגדתיות שרות ורוקדות. הנה סינדרלה עברה בריקוד ולס יחד עם הנסיך שלה על-יד פרופסור גרין. הוא שם לב שסינדרלה הושיטה לו את ידה. יונתן קד כלפיה, חשב בהתחלה לנשק את סינדרלה, אך החליט להיות הגיוני, הרי הוא מדען, ונשק רק את ידה. באותו רגע הוא קיבל סטירת לכי מהנסיך. יונתן לא היה משוכנע שהסטירה הייתה חלק מההופעה, אבל הביע את מחאתו רק בסימן שאלה קטן שהוא עשה עם ידו הימנית. הוא ראה איך שסינדרלה מדברת בכעס אל הנסיך, אחר כך מורידה את ידו מהמותן הדקיקה שלה ורצה אליו, "אני מבקשת סליחה בשם בעלי - הוא כזה קנאי. בשבוע שעבר הוא סטר לציפורים שהחליטו לשיר לי שיר, ישובות על היד שלי כשטיילתי בגן המלכותי. אל תתייחס אליו ברצינות," היא הסתכלה אחורה על הנסיך, ראתה שהוא לא מביט בכיוונה ונתנה נשיקה ליונתן. מיד אחרי זה היא רצה בחזרה אל הנסיך.

יונתן היה די המום, אך לא הספיק לשקוע במחשבות על מה שקרה, כי בשדרה הופיעו משום מקום שבעה גמדים שצעדו אחד אחרי השני. לכל אחד מהם היה תפוח עץ אדום ביד אחת וקצה חבל כחול ביד השנייה. כל החבלים היו קשורים לעגלה מוזהבת שהם גררו מאחוריהם. כאשר העגלה עברה על-יד יונתן, הוא הציץ פנימה וראה נסיך יפהפה נם בפנים בשקט. הוא חשב שזה מוזר כי היה בטוח ששמע על אגדה שבה יש יפהפייה הנרדמת, אך אף פעם לא שמע על הנסיך שנרדם. אבל בדיוק אז משהו צד את עינו – על-יד ראשו של הנסיך היה מודבק פתק ובו באותיות ירוקות היה רשום "לפי החלטת בית המשפט האגדתי, אין להפלות בין נשים לגברים." ומתחת לפתק זה היה פתק יותר קטן שעליו באותיות צהובות על רקע אדום היה כתוב "הנסיכה הנרדמת. השבוע בבצוע פרימו-בלרין של להקת בלט 'בת-שבע' פיוטר איבנוביץ' אבסטוב".

למה דווקא רקדן בלט – כי זה מה שהניח פרופסור גרין מסמלות המילים "פרימו-בלרין" – יצטרך לגלם יפהפייה נרדמת, הוא לא היה יכול להבין. האם כדי לגלם את מישהי נמה חייבים לדעת לרקוד? אבל אחר כך הוא נזכר ששמע שבגלל המצב הכלכלי הקשה, תיאטרונים החליטו לחסוך כסף ועברו לשיטת תגמול שונה, שלפיה משלמים לשחקנים לפי כמות המילים שהם אמרו במשך ההצגה. כך נוצר המצב שכל רקדני הבלט, שאף פעם לא קיבלו תפקידים עם דיבור, החליטו שלעבוד בחינם לא ממש משתלם להם והתפטרו. חלקם מצאו עבודות מחוץ לתיאטרונים והמאושרים ביותר היו אלו שהצליחו להתברג למופע בידור כלשהו.

יותר ויותר דמויות הופיעו לפניו, עברו על-ידו ונעלמו מעיניו של פרופסור גרין. הוא התחיל לנוע בכיוון של היעלמות הדמויות, אך לא הצליח להבחין לאן הם נכנסים – פשוט, כל פעם שהוא עקב אחריהן בעיניו, מאחור נשמע פרץ חדש של מוזיקה וקולות ויונתן לא היה יכול, אלא לסובב את ראשו לראות מה קורה שם. כאשר הוא היה מסובב את ראשו בחזרה לבדוק לאן הדמויות נעלמות, הן כבר לא היו בשדרה.

יונתן הבין שמשתמשים עליו בתרגיל הסחת דעת כדי להעלים את הדמויות והחליט לא להסתובב בפעם הבאה כאשר יהיה פרץ מוזיקה מאחוריו. זה לא היה קל, כי הפעם המוזיקה הייתה שונה מכל מה שהוא הכיר, אך הוא חרק את שיניו ולא הסתובב. הוא היה בטוח שכעת יוכל לגלות לאן נעלמות כל הדמויות, אך משהו התגלגל אל מתחת לרגליו הוא מעד ונפל. כשהוא התרומם וחזר לחפש את הדמויות, הן כבר לא היו מלפניו. יונתן הביט אל בין לרגליו כדי למצוא מה גרם לו למעידה וראה גלגל אבן גדול השוכב ליד רגלו. על-יד הגלגל עמד ילד עם רגליים חשופות.

"ילד, אתה לא יכול להיות יותר זהיר? הגלגל שלך גרם לי למעוד."

"מי ילד?"

"אתה, לא?"

"אני לא ילד, אני פרודו ההוביט, וזו הטבעת שלי. למה עצרת אותה?"

"אבל אני לא עצרתי אותה, היא נתקעה ברגלי."

"בטח. אם לא היית כאן בכלל, אז היא לא הייתה נתקעת. תזיז את הרגל המטונפת שלך, אני חייב להמשיך." והוא דחף את רגלו של יונתן בגסות והתחיל לגלגל את ה"טבעת" שלו לאורך השדרה.

יונתן עקב אחריו עוד רגע, אך תשומת ליבו נחטפה על-ידי הדמויות החדשות של המופע המוזיקלי, עמי ותמי, שהלכו יד ביד ושרו בזמן שתמי פוררה פרוסת לחם בידה הימנית והפילה את הפירורים על אספלט השדרה.

כל הזמן הזה פרופסור גרין היה מוצף חוויות עד ראשו וכמעט שכח את מה שקרה בחנות לפני כמה רגעים, אך כעת על-ידו עבר זוג גברים בחליפות באפור כהה ושהתלחשו ביניהם. הוא לא היה יכול להיות בטוח שאלו שני הגברים שהיו בחנות, אך משום מה הניח שזה כך. אולי אפילו לא לגמרי 'משום מה', כי הוא שמע ,"הנשיא הזה גמור."

יונתן החליט לעקוב אחריהם, וברגע שהוא התחיל לזוז, המופע כולו גם כן החל להתקדם לאורך השדרה. כך כולם הלכו, יונתן אחרי שני הגברים והמופע אחרי יונתן, עד שכולם הגיעו אל האטרקציה בשם "נעלי הבדולח". שני הגברים החשודים נכנסו פנימה מלי לעצור בכניסה. בזמן שיונתן קרא את השלט עם הסבר על האטרקציה, כל הדמויות שהיו בשדרה נעלמו. הוא בחן את ביתן בכניסה ל"נעלי הבדולח", אך ראה רק שכניסה לילדים עד גיל חמש-עשרה אסורה בהחלט. 'כנראה שזה משהו מפחיד או יש הגבלה של הגובה', חשב יונתן ונכנס לביתן הראשי שהיה מואר בפנים עם נברשות בדולח. בצד השני, מול הדלת היה דלפק שעליו היו מונחות נעליים במידות שונות. כל הנעליים היו עם עקב גבוה וכולן עשויות בדולח.

'אני מקווה שאני לא צריך לנעול אותן' חשב יונתן, אך רגע אחרי כן האיש מאחורי הדלפק סימן לו לקחת זוג נעליים. יונתן הסתכל עליהן, הן נראו במידה שלו, אבל העקב – איך הוא יוכל ללכת עם נעליים על עקב בגובה כזה?

הוא ראה עוד כמה אנשים נכנסים לתוך הביתן, כולם לוקחים נעלי בדולח ועוברים יחד איתן אל מאחורי וילון מבד שהסתיר פתח כניסה למעמקי האטרקציה. בין האנשים היו נשים, גברים ואפילו זקן אחד.

'אם הם יכולים, אז גם אני יכול, הרי אני מדען וגם הרפתקן', חשב לעצמו יונתן, לא לגמרי משתכנע מהמילים שלו שזרמו לאטם למוחו מבלי לעורר שם הסכמה. אחרי שנמאס לו לחכות לאות שהמוח יסכים לקבל אפשרות שגם הוא יכול להעז, יונתן לקח זוג נעליים שהוצע לו וניגש אל וילון מבד, הסיטו ונכנס פנימה.

6 – נעלי הבדולח

יונתן היה בחושך. לא חושך מוחלט, כי קרני אור בודדות התגנבו אל מתחת לווילון, אך עיניו לא היו רגילות לכל כך מעט אור והוא לא היה יכול להבחין בכלום. מבלי לאבד אחיזתו בנעליים, הוא הושיט את ידו השנייה קדימה והתחיל למשש. בהתחלה זה היה רק אויר שפגש את ידו , אך אחרי שלושה צעדים ידו נגעה במשהו. אצבעותיו של יונתן עוד לא שכחו את תחושת מגע של בד הווילון בכניסה לכאן והיה לו קל לזהות כרגע אותו מגע. 'מעניין, האם זה וילון נוסף או שבטעות הסתובבתי וחזרתי אל הכניסה?' הוא הסיט את הווילון ונרגע לגלות מאחוריו חדר אחר.

כל האנשים שנכנסו לפניו כבר היו כאן, כל אחד עמד על הנעליים השקופות משלו. פרופסור גרין ניסה למצאו את זוג הגברים החשודים, אך התקשה לעשות זאת כי היו כאן יותר משני גברים בחליפות אפור כהה. יונתן התיישב על ספסל עץ ליד הקיר וגם כן החליף את נעליו לזוג מבדולח שקיבל. את הנעליים שהוריד לפני רגע, הוא הניח מתחת למושב הספסל בין הנעליים של מבקרים אחרים. וכעת הוא היה צריך לקום. הוא לא היה יכול לעשות זאת כי העקבים סיבבו לו את כף הרגל כך שהיא התנגדה לניסיון שלו לקום. יונתן היה חייב למשוך את רגליו הכי הרבה לאחור, כך שהעקבים הפסיקו להפריע וקם בזהירות. 'בכלל לא נורא', והוא עשה צעד אחד...

יונתן קם מהרצפה, זחל אל הספסל ועשה ניסיון נוסף לקום, ואחר כך ללכת.

בפעם הרביעית הוא הצליח לזוז באטיות מבלי שרגליו הסתובבו פנימה או החוצה. רק שכדי לבצע את הצעדים האלו, יונתן בעצם זז על קצות אצבעותיו – הוא הבין שאם הוא יניח יותר מדי משקל על העקב שלא הורגל להיות כל כך גבוה מעל הרצפה, הוא ימעד, לכן החליט להתקדם כל הזמן על האצבעות.

כעת, אחרי שהצליח להשתלט בחכמה על נעליו הסוררות, יונתן שם לב שכולם מחכים רק לו והתקדם בזהירות אליהם. הראשון שהיה בתור הסיט וילון נוסף וכולם נכנסו בשרשרת אל פרוזדור אפלולי.

ברגע שפרופסור גרין עבר את סף הדלת אל הפרוזדור, הוא הרגיש משהו מוזר בבגדים שלו. הוא הוריד את ראשו כדי לבחון את לבושו, אך לא מצא אותו. במקום הבגדים הרגילים שלו שכללו חולצת טי וג'ינס, הוא ראה רק שמלת תחרה ורודה. יונתן הרגיש גם ששערותיו לא חופשיים ואחרי שהזיז את ידו אליהם, גילה שהוא חובש כובע.

ברגע שיונתן התחיל להתפלא, הוא נזכר שהוא מדען, מה שעזר לו להבין שאולי כדאי גם להסתכל מסביב – כל האנשים, בין אם היו נשים, או גברים בחדר של החלפת נעליים, כולם היו כרגע בשמלות מפוארות עם כובעים שונים שמתחתיהן גלשו שערות ארוכות בצבעים שונים. הוא מיד התחיל למשש את כתפו וירד עם ידו אף למטה, כך הוא גילה שגם לו כרגע היה שער ארוך, שער שהיה מגיע עד למותניו שאת רוחבם הוא לא הכיר בכלל, כי בעצם למותניים שלו כמעט ולא היה רוחב. יונתן רצה לגרד בראשו, אך שערו הארוך שהיה מחופה בקפדנות בכובע רחב שוליים לא אפשר לו להשלים את התנועה. לכן הוא גירד את ראשו רק בדמיונו, עוד פעם חקר את כל הנוכחים בפרוזדור, השתכנע שסביבו נמצאות רק נשים יפות מאוד ופסע באלגנטיות – לא היה לו מושג מאיפה היא באה אליו – על עקביו הגבוהים לאורך הפרוזדור עד לווילון בד שהיה בקצהו השני.

לפני שהוא הגיע אליו, הוא שמע את המוזיקה הבוקעת גלים-גלים דרך הווילון הפתוח, אבל כשהוא עבר אותו, יונתן ממש טבע בין צלילי ולס שריחפו באולם, קופצים מרוקד לרוקד, נעזרים במשחק האורות כדי להשאיר רושם עז על נפשה הפיוטית של הדמות שמילאה כרגע את גוף של יונתן גרין. הוא היה חייב לפתוח את תיק היד שלו, שבאופן מוזר היה אצלו ביד בדיוק כשהוא נזקק לו, הוציא ממנו ממחטה וניגב את דמעות האושר שלו. או בעצם שלה, כי יונתן התחיל לחשוב על עצמו כעל אישה. זה היה פחות מבלבל, חוץ מזה שהדמות שהייתה בתוכו לא הייתה מדענית ולא הייתה יכולה לחשוב בצורה אובייקטיבית ולהבין שהיא לא ממשית.

יונתן עמדה באמצע האולם, מנגבת את דמעות האושר ומסתכלת על כולם. פתאום בחור נאה מאוד, לבוש כקצין פרשים התקרב אליה והזמין אותה לרקוד. יונתן לא חשבה פעמיים, תפסה את ידו של הבחור ורצה אל מרכז רחבת הריקודים. הבחור עצר אותה לקראת סוף ריצתה, העיר לה שהוא מעדיף להוביל, שם את ידיו על מותניה והתחיל בריקוד.

אף פעם יונתן לא הרגישה כל כך נהדר, היא חשה את עצמה קלה מאוד, נחשקת ביותר והייתה לה הרגשה שהיום היה היום הכי מאושר שלה. כל עשרים ושש השנים שהיא חייה היו נחוצות רק כדי להגיע ליום הזה. המוזיקה לא רק עטפה את יונתן, היא הייתה גם בפנים, ממלאת אותה בשמחה נעימה שהתפזרה מרגליה, שכבר לא היו מוטרדות מנעלי הבדולח, והגיעה עד לשערותיה, שדווקא התענגו ממגע של הכובע עליהן. יונתן רקדה מבלי לחשוב על משהו אחר חוץ מהריקוד והבחור הנאה שהביט בה בחום. 'שהריקוד הזה לא ייגמר לעולם ואנו נסתובב כך כל הזמן כשידינו שלובות והוא מחייך אליי כל הזמן.'

אך ליונתן לא הייתה שליטה על המוזיקה, או על הנגנים שייצרו אותה – הריקוד הסתיים, והבחור בעצב מופגן הוביל אותה אל קיר זכוכית שתחם את האולם. "אני מצטער, אך אני חייב לרקוד עם עוד כמה בנות בטרם אשוב אלייך, אני חייב כי ההורים שלי הביאו אותן לכאן. האם תחכי לי?"

יונתן כל כך התרגשה, שלא הייתה יכולה לענות ורק הנהנה לחיוב.

"אני אחזור מהר, מבטיח."

יונתן עמדה על-יד קיר הזכוכית והביטה על הרוקדים. עצב שהבחור היה חייב לעזבה, גם אם הבטיח לחזור מהר, גרם לה להיאנח כמה פעמים והיא ניגבה בממחטה את כמה הדמעות שהופיעו בעיניה לנוכח הגעגועים שלה לבחור. אחרי שהיא ניגבה שוב, היא הבינה שהיא נגבה גם כמה שכבות של האיפור שלה והלכה לבית-שימוש להתייפות מחדש.

אך כאשר היא התקרבה לשרותים, יונתן ראתה אישה בשמלה צהובה יוצאת החוצה כאשר היא מוציאה משהו הנראה כאקדח מתוך תיק היד שלה. יונתן מיד שכחה על האיפור ונצמדה אל הקיר הקרוב כדי שהאישה לא תראה אותה. יונתן פתאום נזכרה שבחיים האחרים היא הייתה מדען והיא חייבת לחקור את העניין, לכן הלכה בשקט (עד כמה שזה אפשרי על עקבים גבוהים מזכוכית) אחרי האישה. יונתן מהחיים האחרים התחיל להיזכר בזוג גברים חשודים שדיברו משהו על לחסל מישהו. מה זה היה? אה, כן: "הנשיא הזה גמור", זה מה שאחד מהם אמר. יונתן הסתכל מסביבו באולם אך לא ראה אף אחד הדומה לנשיא. האם יכול להיות שהחשד שלו לא מבוסס? הוא המשיך להסתכל בערנות על כולם.

האישה בצהוב יצאה לאמצע האולם, התקרבה לבחור שרקד לפני כן עם יונתן וכיוונה את אקדחה כלפיו. "מות תמות נסיך האפל, נשיא הרוע והדיכוי", היא דקלמה-צעקה, אך יונתן לא חיכתה לראות מה יקרה הלאה וקפצה על גב האישה. שתיהן התגלגלו על הרצפה עד שאישה בצהוב הרפתה מאחיזתה באקדח ואז נתנה מכה חזקה ליונתן בראשה. מיד אחרי זה אישה בצהוב קמה ורצה אל פרוזדור היציאה מהאולם.

יונתן הרגישה כאב חזק ברקתה, אך החליטה לא לתת לאישה הרצחנית לברוח , קמה על רגליה והלכה מתנדנדת לכיוון הפרוזדור. כך עשו עוד כמה נשים שהיו סביב הנסיך וכאשר יונתן הגיע לפרוזדור ועבר אותו לחדר שבו מחליפים נעליים, הוא ראה בו שלושה גברים ושתי נשים. לא הייתה לו שום דרך להגיד מי מהן הייתה האישה בצהוב. יונתן הוריד את נעלי הבדולח שלו כדי שיוכל לזוז ביתר קלות, הרי הוא שוב היה גבר, והחל להסתכל בחשדנות על כל אחד בחדר. זה שבהתחלה היו שני גברים חשודים, לא היה בהכרח מבטל את הנשים מאפשרות להיות רוצחות, הרי אחרי שכולם עברו שינויי בעולם הריקודים, מי יודע אילו שינויים עברו חלקם בחזרה לחדר הלבשה, אולי חלקם נשארו נשים.

פתאום פנימה נכנסו עוד כמה אנשים, חלקם במדים של עובדי הפארק – מכנסיים כתומות וחולצה שחורה מבריקה עם פס כתום אלכסוני בצורת ברק מקדימה . אחר כך נכנס עוד איש שהיה לבוש בחליפה אפורה והחזיק בידו נעל בדולח בודדת. הוא צעד באטיות למרכז החדר, עצר, והסתכל בצורה בוחנת על כל אורחי הפארק.

"אני חושב שהרוצח הלא מוצלח איבד את הנעל שלו או שלה. האם תואילו כולכם למדוד אותה?" אמר האיש עם הנעל בידו וציווה לעובדי הפארק להביא אליו אל כל האנשים...

7 – האישה בוורוד

יונתן היה הכי קרוב לספסל ולכן הוא ניגש אליו, חילץ את נעליים, הושיט את ידו הימנית והסתכל על איש עם נעל הבדולח, "אפשר?"

"כדי שתשבור אותה אולי? לא, אנשים שלי ימדדו לך אותה." והאיש סימן עם האצבע לשני עובדים שעמדו קרוב לספסל. אחד מהם לקח את הנעל השקופה והשני הרים את כף רגלו של יונתן.

הוא ידע שהנעל הזו לא שלו, אך פתאום הוא הבין שיש אפשרות סבירה שמידת הנעל תתאים לרגלו. עוד בטרם שהעובד עם הנעל התקרב אליו, הוא הרגיש שרגלו רועדת. האיש ניסה לתפוס את אצבעות רגלו אל תוך הנעל, אך לא הצליח כי הן כל הזמן זזו.

"זה בטח הרוצח. תראו כמה שהוא לא רוצה שימדדו לו את נעל", אמר אחד האורחים. יונתן הסתכל בכיוונו וראה גבר צעיר, באמצע שנות העשרים שלו, לבוש בחליפה אפור-כהה. על צווארו משמאל היה סימן לידה מוזר – קו קצר אנכי ומעליו שמאלה קו ארוך אופקי, מעין אות "L". אבל פרופסור גרין לא ראה בסימן הזה אות אנגלית שוכבת עם רגל למטה, אלא הוא ישר חשב שסימן לידה דומה לאקדח. נכון, הוא דמה רק לאקדח שמציירים ילדים עד גיל חמש, אך כך יונתן ראה את סימן הלידה הזה. הוא ניסה לקרוא משהו מהבעת פנים של האיש, אך הפנים שלו היו בלתי קריאים. 'יכול להיות שהוא בעצמו הרוצח, והוא רוצה להפליל אותי,' חשב יונתן, אבל רגע אחרי כן הוא הרגיש שהעובד עם הנעל הצליח להלביש את הנעל על אצבעות רגלו של יונתן, וכעת נלחם עם העקב שלו – הוא ניסה בכוח להכניס אותו לתוך חלל הנעל שהיה תפוס כבר בשאר חלקי הרגל של יונתן. התברר שגם אצבעות, גם כף הרגל וגם העקב לא מסתדרים היטב בתוך נעל הבדולח אחת. אולי עם מישהו אחר זה יסתדר יותר טוב, אך אצל יונתן מדידת הנעל הסתיימה בכישלון. למרות, אם לחשוב על כך, שבשביל יונתן זה היה ניצחון, הכרה שהוא לא הרוצח.

פרופסור גרין היה בטוח שכולם שמעו את אנחת הקלה שלו, אך כל האנשים הסתכלו על האישה שהתיישבה על הספסל כדי למדוד את הנעל. היא אומנם הושיטה את רגלה קדימה, אך יונתן ראה שהאישה הפסיקה לנשום וניחש שגם היא פתאום הבינה שהנעל יכולה להתאים לה בטעות. 'מה יקרה באמת, אם ליותר מבן אדם תתאים הנעל?' חשב יונתן, שבשבילו, כמדען, זה היה ברור שהסיכוי לכך ממשי בהחלט. הוא התחיל לחשב את הסתברות של מקרה בו הנעל תתאים לכמה אנשים, אך קולות של סובבים הוציאו אותו מהניתוח הסטטיסטי המייגע.

"תראו, היא התאימה."

יונתן הסתכל קודם על האישה – הפנים האדומות כצבע פחית קוקה-קולה סיפרו לו את הסיפור כולו. אומנם הוא הוריד את מבטו אל רגלה, שכף שלה נעלמה בנוחות מרבית בתוך הנעל, אך הוא כבר ידע שזה מה שהוא יראה.

ולמרות שנראה כי הרוצח נתפס, האיש שניהל את המדידה הרים את ידו ופסק, "הנה, מצאנו מישהי שהנעל מתאימה לה בהחלט. זה לא אומר שאין עוד איש או אישה שרגליהן באותה מידה. לכן בואו נמשיך למדוד. ואת, תעמדי בבקשה על-יד הקיר."

האישה המסכנה קמה על רגליה אחרי שנעלה את מלבושי רגליה והתקרבה אל הקיר. יונתן שם לב ששערות ריסיה נדבקו לכמה קבוצות - סימן בטוח שהאישה התחילה להשתמש בנשקה שניתן לה בלידה, נשק של העיניים הרטובות. הוא התחיל להרגיש רחמים כלפיה, אפילו שלא הפסיק להאמין שהיא יכולה להיות הרוצחת. 'בטח יש לזה הסבר. לא יכול להיות שאישה כל כך רגישה תהיה רוצחת בדם קר. מישהו בטח הכריח אותה'.

יונתן, כמו גם כל האחרים, הסתכל על האישה ולא שם לב שמישהו מהחשודים הנותרים קם, תפס את נעל הבדולח וברח בריצה מהחדר. כולם הבינו שקרה משהו רק לאחר ששמעו מאחורי הווילון המוביל החוצה צליל של זכוכית נשברת.

כולם, אפילו האישה החשודה, רצו מיד אל היציאה. יונתן היה הראשון להסיט את הווילון ולראות שהרצפה מאחוריו כוסתה בשברים קטנים של זכוכית – נעל הבדולח סיימה את חייה לא על רגל של מישהו, אלא על הרצפה, מרוסקת וללא צורה.

האיש שניהל את החקירה עקף את יונתן וביקש מכולם לחזור לחדר הקודם. שם הוא הציע שכל אחד יתישב והתחיל לדבר.

"טוב, מה יש לנו כאן? בן אדם אחד", הוא הצביע על יונתן, "שבטוח לא חשוד ועוד שלושה חשודים." כאשר שניים מהחשודים שטרם הספיקו למדוד את הנעל התחילו למחות, הוא המשיך, "זה שלא מדדו לכם את הנעל, לא הופך אותכם ללא חשודים. למעשה, זה שמישהו שבר את נעל הבדולח לא רק לא הופך אותכם לחפים מפשע, אלא ההפך. הרי למה למישהו הזה שכבר ברח מכאן לשבור את הנעל, אם לא כדי שלא יוכלו למדוד אותה לרוצח האמתי? אני דווקא מאמין שהוא שותף של אחד משניכם." שני הגברים היו אדומים באותה מידה כך שלא היה אפשר להגיד מי מהם נראה יותר אשם.

מנהל החקירה פתאום נזכר במשהו והמשך, "אבל רגע, מי הייתה האישה בוורוד שעצרה את הרוצח?"

יונתן ושני הגברים החשודים קמו על רגליהם כמעט באותו זמן. "אני יודע בוודאות שהייתה רק אישה אחת בוורוד. אז לא יכול להיות ששלושתכם הייתם היא. אם מישהו מנסה לנכס לעצמו את גבורה הזו בתקווה שבכך אני לא אחשוד בו, אז הוא טועה. אנחנו נבצע מבחן קטן.

יונתן הסתכל על שני הגברים החשודים, אך למרות שהיה בטוח שיראה סימנים לעצבנות, לא גילה דבר. אחד מעובדי הפארק יצא דרך הווילון לכניסה ואחרי כמה דקות חזר עם שלוש זוגות נעלי בדולח. הוא חילק זוג לכל אחד מהגברים החשודים וגם ליונתן. כולם נעלו את מה שקיבלו ולאחר סימן של החוקר עלו והלכו לכיוון הפרוזדור המוביל אל אולם הריקודים.

כמו גם בפעם הקודמת, כאשר הוא נמצא בתוך הפרוזדור, יונתן גילה שהוא כבר אישה בשמלה ורודה. הוא שמח שבצורה כל כך קלה נפתרה השאלה מי מנע לפני זמן מה מהרוצח להרוג את הנסיך. יונתן הסתכל על שאר האנשים בפרוזדור – מולו הייתה אישה בצהוב ואישה בירוק. החוקר, שנשאר להיות גבר, היות והוא לא נעל נעלי הבדולח, ראה את הצהוב של שמלת הרוצחת וניגש אליה כדי לתפוסה.

יונתן הסתכל על האישה בצהוב ארוכות וזיהה בה את הרוצחת. אבל ברגע שהיא הסתובבה אליו עם הצד השמאלי שלה כלפיו, הוא ראה עוד משהו – סימן לידה בצורת אקדח על צווארה. האישה שהבינה שעוד רגע תיתפס, רצה בכיוון הנגדי, דרך האולם וישר לתוך השירותים. החוקר רץ עד כניסה לאולם ועצר. הוא פנה אל יונתן וצעק, "אני לא יכול להיכנס לאולם ללא נעלי הבדולח, אחרת אהרוס את כל המתקן. אתה הצלת את הנסיך אז אולי תעזור גם כאן – רוץ אחרי הרוצחת ותתפוס אותה."

רוץ. אפילו שיונתן הרגישה את עצמה אישה, לרוץ על העקבים לא היה כל כך פשוט והיא חצי רצה חצי קרטעה עד לכניסה לשרותים, פתחה את הדלת ונכנסה פנימה, אך לא ראתה אף אחד. יונתן בדקה בכל התאים וגילתה בתא השלישי חלון עליון פתוח. היא התקרבה אליו וראתה סיבי בד צהוב שנתפסו בסגר. היא הבינה מיד שהרוצחת עברה דרך החלון הזה ורצה החוצה לאולם לספר על כך לחוקר.

"אז למה את מבזבזת את הזמן היקר? תרוצי אחריה מהר. את חייבת לתפוס אותה."

"אבל מי אתה בכלל?" שאלה יונתן.

"שמי אלברט. אני אחראי על הבטחון כאן. ומי אתה?"

"יונתן גרין." אמרה יונתן-סינדרלה שכבר הסתובבה והתחילה לרוץ בחזרה לשרותים, שם היא זחלה דרך חלון המילוט של הרוצח – 'אני בהחלט חייבת לעשות דיאטה בדחיפות' – וקפצה החוצה לתוך הגינה, שהייתה מסביב לביתן של 'סינדרלה'. יונתן ציפה שיהפוך לגבר, אך זה לא קרה. כנראה שכניסה ויציאה מהדמות מתבצעת רק במקומות מסוימים, למרות שמחוץ לביתן יונתן הרגיש את עצמו גבר. הוא נגע בשמלתו, בשערותיו, חשב 'אני מדען וקרו לי דברים הרבה יותר מוזרים', והסתכל סביבו. מימינו היה שביל שהוביל לביתן "אלאדין" ומשמאלו שביל נוסף רץ בין השיחים אל "רמת האזמרגד". יונתן הספיק לראות דמות צהובה פונה מהשביל השמאלי אל מאחורי פינת הביתן ונעלמת.

'את לא תברחי ממני, גברתי הרוצחת', חשב יונתן, הוריד את נעלי הבדולח שלו והתחיל לרוץ אחרי הרוצח, לא חושב בכלל על מה שיכול לקרות לו בגלל זה...

***

***

וכעת, שהכרתם את יונתן, תנו לו לרוץ אחרי הרוצח מבלי שתעקבו אחריו ובואו נכיר עוד מישהו...