מצווה אחת והחמצה אחת / יעל כרמי גבאי © 

מצווה אחת והחמצה אחת / יעל כרמי גבאי ©ÿ

מתוך קובץ 'אנשים מעצבנים'

כל הזכויות שמורות .

שעת בקר מוקדמת.

היא התדפקה על דלת

לא חיכתה שאפתח.

ומיד כרוח סערה , שעטה קדימה.

אני הייתי עדיין, במיטתי ,

על הכרית הרכה

טווה חלומות שלווים.

כל חלל הבית נבלע, אל תוך דמותה הגדולה

ואני?  עדיין בין עירנות לתנומה

- נמה, לא קמה

מבינה לא מבינה.

היא כבר התיישבה אצל השולחן

במלוא כובד משקלה.

על הכרית הרגשתי 'רעידת אדמה קלה'.

החיילצי'ק , הבן – עמד מולה,

היה נאגם בתוכה שבע פעמים.

אבל, הסביר לה פנים.

היא הזיזה כוסות וצלחות

פינתה מקום לתיק   הגדול שלה,  המוזהב.

סקרה את הבית כמו 'רנטגן',

ואז הבחינה בדמות הצנומה, שעמדה מולה,

- או, אתה הבן?!

יופי, בוא תביא כסא,

הנה שב.

 פקדה הדמות שהגיעה משום מקום.

היא שלפה את החוברת

של הילדים המסכנים.

מסבירה שזו מצווה גדולה.

בשלב זה גם אני נכנסתי לתמונה.

והיא - בלי היסוס עושה בביתי כבשלה...

-היי, תצטרפי, יש לך עוד כסא פה , לא?

-כן, עניתי המומה, עטופה קורי שינה.

- את מרגישה בבית שלי כל כך חופשייה,

לי כבר לא נעים,

מי את אם מותר לי לשאול?

אולי תשתי משהו

(לפני שאת מרוקנת לי ת'כיסים)

-כן, למה לא?

היא ענתה לשאלה השנייה,

מדלגת על הראשונה,

סיבותיה, עימה...

ובעוד אני מוזגת במטבח -  היא מטיפה לבן הבכור,

          מסר שלעולם לא ירצה לזכור.

-תראה, אתה צעיר זה רק 45 דולר כל חודש,

ממש פשוט ,

הוראת קבע אחת  וזהו . לכל החיים

חודש בא וחודש הולך ואתה לא מרגיש,

מצווה,  למען הילדים.

יופי שיודעת חישובים , ועוד בדולרים , יאסו,

           אנה אנו באים...

היא מקרבת  לפיה , את כוס השתייה,

אני מנצלת את ההפוגה,

לפני שהיא תנצל  את טוב ליבו של החייל התמים.

- אף אחד לא חותם על שום הוראת קבע,

פתאום קיבלתי תעוזה.

ואחרי שנייה הנמכתי את הטון,

משהו במאסה שלה  , איים להפוך אותי

 ל'עיסה קטנה'... 

-קחי 50 שקל לתרומה, אני לא עובדת .

זה יותר ממה שאני מסוגלת.

ואז- הגיעה 'רעידת האדמה ',

 ממנה חששתי,

 כשהייתי עוד ישנה, במיטתי... מוגנה.

- את לא מתביישת?היא צרחה,

העגילים הענקיים התנדנדו לה בחוזקה,

אני רעדתי למשמע קולה...

גם הבן,

גם לאקי,   שבכלל,        נאלם,

שכח ברגעים אלה,  איך לנבוח ,

וחשב למצוא מתחת לכסא שלי תעצומות וכח.

-אני נראית לך כמו מי שמבקשת תרומה?

זה לא בשבילי, זה לאגודה.

(לכי ספרי לסבתא.

איך הפריעה לי זאת,

באמצע הרומן עם הכרית והשמיכה...)

הטון שלה כבר התעצבן,   הבן גם כן.

לאקי רטן ,  משלח נביחה קטנה,

שעד  היום לא הבנתי אם משמעותה

האם הוא לצידי, 'בעלת הבית' הקטנה,

 או מרוב פחד, נוטה , אל המאסה הגדולה.

הבן, כבר הבין מה עומד להתרחש,

מתחת לשפם הקטן, לחש, אבל בטון מתעקש,

- זה מה יש!

אם את לא רוצה ת' 50 שקל ,

אין על מה לדבר.

עכשיו  תורה להיעלב.

היא לקחה את התיק המוזהב.

עגילי הזהב  ממושמעים מרשרשים

הצטרפו אליה, הולכים לכל מקום אחריה.

יצאה , ירדה מן המדרגות,

את ה-50 שקל לא לקחה. היא לא צריכה תרומה...

לאקי  התעורר לחיים,  ליווה אותה בנביחות של גיל..

אל המצפון שלי ,הביטו  מן התמונה,

           ילדים מסכנים.

הפסידו ארוחה...

מישהו היה קורא לזה חוצפה...

השעון שלי שהיה על השולחן,

לא הראה מה השעה ,  הוא פשוט נעלם...

מזל שהוא היה מקולקל...

איך סידרתי את המאסה השמנה?

את ה-50 שקל, תרמתי לבית הכנסת,

הם כן צריכים תרומה.

אפשר לשוב לתנומה.

  *  *  *

כל הזכויות , השעון  והחלומות  שטוויתי  בין השמיכה לכרית

            שייכים ליעל כרמי גבאי.  יאללה ביי.©