על הכל

על הכל

אוכל למחול

זולת על העלבון....

 שאלת אותי את מי מהם אני זוכרת.

היו רבים, ודווקא אותו שרק מעט אהבתי,אני זוכרת.

זה העלבון, מכוותו של העלבון, שלא נותן לשכוח.

לפני כשנה ראיתי אותו, או אולי הרחתי אותו ואת אדי שתיינותו

מרחוק.

כאילו זרים ובאמת מאד זרים, מנוד ראש קליל.

הבטתי לאחור ולא נמלחתי. שמן, כער, ועדיין אני זוכרת את

עמידתו המתריסה וידיו שלובות על חזהו.

"לכי מכאן. אני לא אוהב אותך. יש איתי מישהי אחרת".

התחננתי על נפשי.

עמד והתבונן בי מבעד לחלון הפתוח בקומה הראשונה ולא פתח את

הדלת.

וכך עמדתי מבחוץ, מועלבה וכל הבית בן חמש הקומות היה עד

לעליבותי.

בכיתי.

קול בכיי נשמע ברמה, כקולה של זו שביכתה את בניה, ביכיתי את

לבדותי העתידית .

עמד וחגג את עלבוני ואת נצחונו.

ולא ידע שנצחונו יהיה כשל פירוס.

אינגה נסעה. חזרה לביתה הצפוני.

משמניו העתידים עלו ארבע קומות.

הדלת היתה פתוחה.

אמר: "חזרתי".

לא אמרתי.

אמר" "טעיתי"

לא אמרתי.

אמר: "סלחי לי"

אמרתי : "צריך לסגור את הדלת".

הוצאתיהו אל חדר המדרגות וסגרתי הדלת אחריו.

זכרון גופו חמק ממני כמו ריח בגד שכובס.

מי היה ולמה, לא זכרתי.

מתי היה ואיך נשכח ממני. לא ידעתי.

רק ריח פומביות העלבון היה לי לנער ליווי שגם כסף לא יוכל

להרחיקו.