כולם רצים לאיזה מקום לא מוסבר

כולם רצים לאיזה מקום לא מוסבר.

רצים כדי למצוא איזו הקלה למועקה שיש בלב, כדי למצוא איזו הפוגה מכל המחשבות שלא מפסיקות להתנגן בראש.

אין דקה לעצור, אין דקה לנשום, הרי בסופו של יום החזק הוא המנצח, הוא השורד.

ומה ההגדרה למישהו חזק בכלל?

מישהו שלא נותן לכל הנפילות לעצור אותו? מישהו שלא ייתן לדמעות להפריע לו לראות את המטרה?

אני חושבת שאנחנו כבר מזמן איבדנו את המטרה..

ממשיכים לרוץ כדי לא לחשוב, כדי לא להרגיש, רק שתהיה ללב איזושהי תעסוקה.. כדי שלא ירגיש את החלל העצום הזה שבכל רגע מאיים לפרק אותנו לחתיכות קטנות.

אם נפסיק לרוץ יש סכנה שנבין כל מה שחסר לנו, כל מה שנעלם לנו כבר ממזמן.

נבין שבעצם החיים שלנו עכשיו ריקים מתוכן, מאיזו משמעות.

מתעוררים בבוקר, שוטפים את הפנים, שותים קפה, מעשנים סיגריה, ולאורך כל הדרך תוהים מה הטעם.

אם לרגע נעצור, יתקוף את גופנו איזה מן רעד בלתי נשלט, צמרמורת שעוטפת לנו את הלב, שמרעידה לנו את הנשמה, ערגה לרגעי אושר קטנים שכבר חווינו, למי שהיינו פעם, למי שהיה לנו פעם..

אז בונים עוד חומה, מרכיבים עוד מסכה, מחייכים לדמות שבמראה כדי שגם היא לעולם לא תזכור.. מה הסיבה שאנחנו בכלל ממשיכים לרוץ.