פוסטים

בלילה

בס״ד


בלילה יש תחושה כזאת כאילו הזמן מאבד מקסמו, 
וכל כולי נפתחת לאמת פשוטה נטולת טיימרים וסטופרים למינהם 
אשר מתקתקים בראשי ומודיעים על הצעד הבא 
בעוד אני מדדה לעבר הצעד הזה, הקטן.

בלילה אני נינוחה להקשיב לכל רחשי נפשי השוקקת.
והרחשים האלה לא תמיד אומרים שמחה. 
לעיתים אני שוקעת איתם לתוך הפחד הקודר או הייאוש המתקתק עד כדי בחילה. 
אבל כשאני מצליחה להקשיב באמת לרחשים האלה, לעומקם, איכשהו תמיד מתגלה נהר חבוי שצדדיו מכוסים פרחים בכל הגוונים והתמונה מלאת החיות הזו כולה אומרת תקוה.

אתה מחזיק לי את הלב מאז שאני זוכרת את עצמי. 
אתה מלטף, ומדגדג עד לצחוק שמגיע מהעמק החמים עד להרי הכפור. 
מגיע וממיס איתו את הפחדים שאולי, אולי הקרח כאן להישאר.

אתה מחזיק גם כשאני לגמרי שומטת.

תגובות