אני רוצה לספר לכם סיפור על עורב מת. סיפור על עורב מת וחיי נצח.
ביום חורפי שטוף שמש אחד, נסעתי במכונית אל עבר ביתי. פתאום שמתי לב שאני חולפת ליד גוש שחור מוטל על הכביש. קיוויתי בליבי שזו סתם שקית זבל שחורה שהתגלגלה לאיזור. אך בתוכי ידעתי שזה עורב דרוס.ידעתי גם שהוא חי. שהוא עדיין חי. השחלתי את ראשי מחוץ לחלון בחקרנות מעמיקה וראיתי את החיה היפה מדממת ומקרטעת. העורב גסס. עלו לי דמעות בעיניים למראה מאבקיו האחרונים, והרגשתי שאני חייבת להציל אותו, לעזור לו לנצח. לנצח את המוות. לא באמת ידעתי מה אני עושה ואיך אבל פשוט המשכתי לנהוג על מנת לחפש מקום חנייה קרוב ולרוץ אליו.
לקחו לי כמה דקות עד שמצאתי חנייה, למרות שמצאתי אחת יחסית מהר, מקום פנוי אחד חיכה לי כאילו משמיים. רצתי במהרה אל עבר מעבר החצייה ההוא. במהלך הריצה עלתה לי תוכנית, יש מרפאה וטרינרית באיזור,אולי אם אמהר ואקח את העורב לשם...אצליח להציל אותו.כשהגעתי העורב היה מת.
הפעם, כשהוא היה כבר מת, נידמה היה כאילו פחות כואב מאשר כשהוא גסס.אבל המשמעות של מה שאי אפשר להחזיר אחורה פערה בתוכי חור שחור.העורב הזה מת. החיים שלי חווים מוות.
התקשרתי למוקד בעירייה, ביקשתי שיבואו לפנות את העורב המת. נציגת השירות שאלה אותי אם אני מתכוונת לפגר. כן, פגר. זה מה שהוא עכשיו, בסך הכל פגר.אבל אני נתתי לו את הכבוד שלו וזכרתי אותו תמיד בתור העורב המת שלימד אותי על החיים.סיפרתי לה שבהתחלה הוא גסס, וחשבתי שאולי אני אצליח להציל אותו,אבל עד שהגעתי הוא כבר היה מת. והיא אמרה,"כן, הוא ממילא עמד למות, לא היה לך מה לעשות".
האם חיים הם רק השרדות? המשך פעימת הלב בגוף שלנו? החלבונים שממשיכים להסתדר ולתרום למערכת מחושבת ומתגוננת? אם כך, אז כן, העורב הזה מת.
לפני מספר שנים הכרתי אדם שהטביע את חותמו בליבי.חותם כל כך עמוק עד שהסתרתי אותו מפני עצמי, ומידי פעם חמקו רגשותיי הכנים מחוץ לחומות נפשי וגיליתי אותו שם, ברגעים קטנים ומשמעותיים.כמו הפעם שבה הוא מצא את המעיל השחור שאיבדתי ביער. או הבטיח לי שהאהוב שלי יגיע אלי כמו הגשם. או זרק בטריות אל עבר הילד שעיצבן אותי.
היום הוא מכנה את עצמו מת.
האמנם? הרי המערכת המחושבת של הגוף שלו עובדת היטב. בלי עין הרע.
כשהיינו בני 17 וישבנו ליד המדורה בעוד פעילות צופים שגרתית, הוא אמר לי שימות בצבא.ושאל אם אבכה עליו.אני התעצבנתי על הטמטום שבהערתו המעוותת, ועלה בי הכאב מחורר הנפש מהמחשבה על כך שהוא יעלם לחיי מתמיד. שאלתי אותו למה שימות בצבא, בהבעה אדישה, והוא, הרים את גבותיו בעצב והכריז "כי זה מה שכתוב בגורל".
כשהגענו לצבא ופיצלנו את חיינו לשנים, לפעמים חשבתי שאם באמת היה מת בצבא הייתי משתחררת מהכאב על כך שאני מפספסת ופספסתי את קיומו לצידי. לפעמים הייתה מתעוותת מחשבתי, והעזתי לחשוב בחולניות.
פעם אפילו חלמתי שאני רואה את קברו, מבכה אך משוחררת.
אבל בפעם היחידה שאכן נשקפה סכנה כזו לחייו, פחד אכל את איבריי הפנימיים והתפללתי בכל כוחי להגנה ושמירה עליו. אבן ירדה מליבי כשפלוגות החי"ר במבצע עמוד ענן לא נכנסו לבסוף אל תוך עזה.
היום אני יודעת בוודאות שנבואת הזעם של חברי השוטה לא תתממש בצורה שפחדתי שתתממש. אך הבנתי, שבעצם,היא כבר התממשה.אמרתי לכם, הוא מכנה את עצמו מת.
מערכות גופו פועלות אך ליבו מוצפן ומקורר ועובד מהכרח, וידיו רועדות ממגע נשכח של רוח חיים, וזכרונותיו מציפים את איבריו הפנימיים והעבשים. והוא מבקש רק למות, כי הנהר הזה, מחזיר אותו לחיים אך מטביע אותו אל תוך קיום נצחי והוא אינו כשיר לכאלה טביעות, יש לו חברה ויש לו חיילים.
עורבים הם לוחמי האור.שליחיה של האלה הקלטית מוריגן, שנלחמת לצד מי שצודק. יש טובים ויש רעים.כי ככה אני החלטתי. יש חושך ויש אור. יש את מי שטועה בחושך, יש את מי שנלחם בחושך, ויש את מי שכמעט והתאבן אל תוך החושך. וההיא נועצת את ציפורניה החדות בעורו של אהבתי, ניזונה מדמו המזוקק, נטפלת אל נשמתו ומלפפת אותו סביבה במילות שקר ושדים של טרור ואימה...מוריגן שולחת עורבים אליה שינקרו את הרוע מתוכה. אבל היא הורגת אותם בדרך, ואני רואה על הכביש עורב, לוחם, חיה אצילית של אמת, מת.
האמנם מת העורב?
עורבים היו אלה שסיפקו אוכל לאליהו הנביא כשהיה מבודד ונידון למות מרעב. אליהו הנביא ידע להחיות אנשים מתים.
"לחיי התמימים ודוברי האמת, וכל החיים את חייהם באמת".
העורב תמיד חי, ומגיע לבקר אותי לפעמים, מזכיר לי איך עפים. פיטר פן אמר שאם מאמינים חזק, אז עפים.אני רוצה להוסיף, שאם מאמינים חזק ובוטחים, אז עפים.
אמרתי לאח של הנשמה שלי בשקט, כשכמעט וגזרו את גורלו מלמעלה...שאני סומכת עליו, על החלק האלוהי שבתוכו שעדיין ער,הוא יכול לחיות. אף אחד לא יקח לו את נשמתו, כמו שאף אחד לא יקח לי את נישמתי. שאני מכירה אותו, שהוא חזק והוא יאיר.
יומיים לאחר מכן הוא מחק את התמונה שלהם ביחד, ושם תמונה של שמש מאירה אגם אפלולי בין עננים אפורים, והוא תחתיה,מוסתר במעיל,מתעורר לחיים.
