שיר מספר ארבע מאות ואחת-הנגאובר

רציתי משהו גדול , אימפריה,

רציתי אופוריה,

שאפתי לכבוש טריטוריה

עם הרבה תפאורה

ומטאפורה.

לרגל חגיגות הארבע מאות

שכרתי עשרות טרקטורים

והעמסתי תזמורת מרובת סקטורים

שתלווה אותי על הבמות.

צעדתי בכפרים,

התקדמתי בערים,

עם חמישה פסנתרנים,

עשרה מתופפים,

ועשרים חצוצרנים.

היו לי גם שלושים טרומבונים,

ארבעים סקסופונים,

קרן יער אחת, מצלתיים,

ושבעים ושניים,

זמרות וזמרים.

מקהלת "קצה האדמה"

מקהלת הבית של בנייני האומה,

תרמה תשתית קולית עצומה

ובעיקר הסולן עם הזקן

שעשה הרבה בלאגן.

יישרתי קרקע, שכרתי מנחים,

הקמתי אוהל ענק,

הדהרתי פרשים על סוסים

והפרחתי יונים קשורות לבלונים

או להיפך, בלונים ליונים.

שחררתי לטבע המונים

וקישטתי בזברות לבנות,

עם פסים שחורים,

כמו גם שחורות

עם פסים לבנים.

נטעתי עצים,

פיזרתי עציצים,

תחמתי מתחמים

וחיממתי תחמנים

(סתם חרוז, לא בעניינים).

לפתע התעוררה בקרבי התובנה:

" חגיגות הארבע מאות" זה סביר,

זה אפילו כביר,

אבל, למען השם, די, הלאה, תעביר,

חגגנו, עכשיו צריך לצאת ולהצהיר

על מטרה חדשה , יעד שאפתני, מסעיר,

על כן ארצה,  תוך שנתיים נוספות,

להגיע לחגיגות השמונה מאות.