באת אלי במצב בינוני.
תסביר לי, רק תסביר לי…איך פתאום אתה לא חבר שלי? הרי ידעת הרבה, ואני
ידעתי הרבה. כי סיפרת הרבה. והיינו הרבה. הרבה ביחד. המון שנים. ואני לא
מדברת על חבר כמו איש ואישה. אני מדברת על חבר שהיה ותמיד נמצא. כשהיה גשם
בכתה ט' והייתי מאוד עצובה,כשכולם שאלו אותי ,למה??לא אמרתי מילה. ואפילו
שלא דיברנו שנה ויותר, אתה ידעת בדיוק למה אני עצובה, והסתכלת עלי כשעמדנו
שנינו מחוץ לאולם הגדול, בחורף הקר, וכמעט החזקת את הגשם, ובחיוך מפייס
הכרזת "הוא יבוא אליך כמו גשם". ואז קצת גיחכת על עצמך,במבט החמוד הזה, על
השטויות שאתה מדבר. אבל האמת היא שאלה בכלל לא היו שטויות, ואין לי מושג
למה, תמיד אתה ידעת מה אני מרגישה. ואני? חצי ידעתי למה אתה מתכוון.
לפעמים, הבנתי רק אחרי שנים.
כמו עכשיו עם הגשם, מה יש לי עם הגשם?ועם מי שאני מחכה לו… ומעניין אם
דברת על עצמך או שזו הייתה איזושהי תובנה נבואית לגבי עתידי, מהילד בעל
השיער החלק והעיניים הבהירות שצוחק על השטויות של מזלות. מעניין אם אתה
הגשם שאני מחכה לו, או שאתה רק השליח שמכריז לפני שהגשם מגיע. מעניין אם
אתה היית הגשם שכל הזמן חיכיתי לו.
בחלום הלילה באת אלי במצב בינוני. היה אירוע ובלאגן וצוותי תקשורת בבית
החולים. חייל הגיע במצב בינוני.ואני, הייתי לא מתפקדת…שכחתי את המדים,
הפלאפון לא היה מחובר, לא יכולתי להעביר מידע למפקדת…ורציתי, רציתי להיות
מתמצאת ולהגיע אליך ולהראות לך שיש כאן מישהי בוגרת ומוסמכת שיודעת את
העבודה, ויודעת מה לעשות. רציתי שתפגוש אותי באמצע הדרך, בחלק הקשה, וזה
יהיה סוג של מזל, סוג של גורל, שתפגוש אותי עכשיו, ואני אוכל לדאוג להכל
ולהביא נחמה. וגם חשבתי, שאיכשהו, אם אני אתערב ואגיע, אז אתה תהיה בסדר.
ואתה תבריא. כי פחדתי בתוכי פחד אימים. הייתה לי מין סכין מעוקלת בין קנה
הנשימה לוושט. במחשבה שנייה העלתי על דעתי שאולי אגיד למפקדת שלי שאני
מכירה אותך וקשה לי מידי לבצע את התפקיד. אבל לא יכולתי להגיד כלום. כי
הפלאפון לא עבד ואפילו את המדים שכחתי בבית. וזה כאילו שכולם שכחו בכלל
שאני מכירה אותך. שאתה חלק מהנשימות שלי.לא היו לי שום זכויות. והחברות
לתפקיד התנהגו כרגיל, ורכזת אחרת עלתה על מדים ורודים ונכנסה אליך לחדר
ולקחה את האחריות. ואני הייתי סתם אבודה. וידעתי שהיא עושה בלאגן עם המדים
הורודים המטומטמים האלה, והתחלתי לדאוג, אבל אז הודיע לנו הרופא שהכל
התשפר! וירדת למצב קל.
הוא יבוא אלייך כמו גשם. הכרזת בפניי העצובות בכתה ט'. גיחכת על עצמך,
רצית להיות האוויר שביני לבינך, רצית להתמזג עם כל הכאב שהיה לי בנפש.
בחלום נכנסתי בחטף אל החדר בו היית מאושפז. כשהיית כבר במצב קל. היו שם
כל כך הרבה אנשים, וכל כך הרבה בלאגן.והתנהגתי כאילו אני לא מכירה אותך, רק
נתתי מבט מהיר והלכתי. וחזר לך השיער הארוך, והעיניים היו כחולות אבל יותר
כהות ויותר מיוסרות.
ושוב חזרה הסכין להתמקם בין הוושט לקנה הנשימה. כי עכשיו אנחנו ממש לא
מכירים.ומה זה משנה אם אתה מת או במצב בינוני בו בין החיים? מצחיק לא?
אנחנו כבר לא חברים. לא חברים כמו איש ואישה. אפילו לא חברים שאומרים שלום.
מעולם לא נפגשנו ורק תמיד תמיד שתקנו.
