משחק אסוציאציות (סיפור קצרצר מאד)

רחמים. עיניים של אנשים. מביטות בי. חוץ מאנשים כמוני,  איש לא יבין  איך זה להיות בנעליים שלי. איך אסביר לכם במילים את המובן מאליו שלכם?
זה להיות שונה. זה לבקש עזרה בשביל לעלות מדרגה, רק בשביל ללבוש חזייה, אפילו בשביל לאסוף את השיער.
כל צעד יומיומי מצטרף לעוד צעד ולעוד אחד, וכולם יחד נראים בהתחלה כמו מסלול אינסופי בלתי אפשרי.

משחק אסוציאציות.
לילה. כבישים. משאית חוצה. מעבר חצייה. אור ירוק. אור אדום. אישה בשחור. הד צעקה. שקט ארוך.
יש רגעים כאלו, שקופים, מבעדם תראה את חייך נחצים לשניים, לפני ואחרי חדים וברורים.

"אמא, למה הרגליים שלך לא יודעות ללכת כמו שלי?", שאל הקטן כשהיה בן 4. הסברתי לו שלכל אחד חסר משהו. למישהו אחד אין אהבה, למישהו אחר אין מטרייה כשיורד גשם, למישהו אחר אין בית ולאמא אין רגליים שיודעות ללכת.
ביני לבין עצמי, המשכתי לספק תשובות. לי יש אהבה, לי יש ילד, יש בית ואני...אני לא צריכה מטרייה כשיורד גשם. וכשכולם ממהרים בבוקר אל מרוץ חייהם...אני לא ממהרת.

כל אחד מקבל משהו ומפסיד דבר אחר. אושר וסבל, זה הכל רגעים. החיים מלאים.
אותי, יחפה עם גרביים, הגלגלים מסיעים כי הרגליים שלי לא יודעות ללכת לבד.
הכאב רוצה להשתחרר מהכבלים. אין צורך לנעול אותו גם בנעליים.