כה יעזור לו האלוהים וכה יוסיף..
היום יום שלישי. יום המפגש הקבוע שלנו. לא מתכוונת להחמיץ את הפגישה. יערה רמזה לנו רמז עבה על סיפור מעניין שיש לה לספר. רותי ואני תמיד נותנות לה את רשות הפתיחה. כל אחת אמורה לעדכן את הקורות אותה לשבוע שחלף ולה יש בשפע. אשת שווק מצליחה , עדיין בשנות השלושים , בשיא הפוריות הנשית שלה, לא מעוניינת להתמסד עדיין, ומנסה לגמוע מהחיים את כל הצוף. גביע מלא.
ממהרת לצאת לרחוב. רותי, חברתנו מה"עממי" אוספת אותי תוך דקות. היום קבענו להיפגש ב"גרג" דיזנגוף סנטר, לשנות אווירה וליהנות ממזגן. מזמינות כרגיל צלחת עמוסת סלט בריאות ולחם שאור לידו, ומצפות בקוצר רוח ליערה ולמוצא פיה:
"יקירותיי", היא מתחילה ,
"במעגל החיים יש תקופות של שמש זורחת, ויש לצערי ימים מעוננים.."
"אצלך? " שואלת רותי כגבותיה מורמות בתימהון.
"קרה גם קרה !", עונה יערה בקריצה שובבה.
"ספרי, ספרי ! " אנו מאיצות בה .
והיא, בולעת את שאריות הסלט, ולוגמת לאיטה מכוס המים שבידה:
" ביום חמישי בבוקר " היא פותחת,
"בעודי ממהרת לפגישת עבודה עם ראשי חברה, מנסה להדביק את האיחור הקל שלי וממהרת למעלית, לקומה שמונה עשרה, נעצר על ידי בפתח המעלית אליל שזוף בצבע ברונזה בהיר, עיני תכלת קטנות וממזריות שבוחן אותי מכף רגל.. יותר נכון מקצה המחשוף ,למטה וחזרה, ואינו פוסח גם על פכים קלים של רוק שניגרים לי בקצה השפה התחתונה של שפתיי הצבועות בורדו לוהט שאני מלקטת בלשוני באיטיות..
בקיצור, אין צורך לפרט איזה הורמון התחיל להרים את הראש מאי שם..
למרבה הפלא בהיפתח דלת המעלית שנינו נחפזים לאותו מקום. זהו אחד הנציגים שבאו לשמוע על רעיון חדש שלי לשווק מוצר שעוד ישמע עליו רבות.
בכול אופן, מייד עולה במוחי הרעיון האופטימי שהטוב נופל עלינו לעיתים ממש בהיסח הדעת.
הא הא, עדיין חשבתי כך.את המצגת הנרחבת שלי קיצרתי ככל שיכולתי. הראש שלי כבר היה במקום אחר. מה עוד שהוא התיישב לידי ו..לא טמן ידו בצלחת. הטיולים במעלה ירכי מתחת לשמלת המיני שלי לא השאירו על מקום לספק.
בתום הישיבה נשארנו אחרונים. התחלנו להתקדם לעבר המעלית. ללא אומר ודברים החל למשוך אותי לעבר המדרגות היורדות והכניס אותי לתוך חדר שירות קטן מלא אביזרי ניקיון למיניהם.
השעין אותי על הקיר הריק בפינה ושפתיו החושניות החלו מסען לאורך גופי.
את אנקות התשוקה של שנינו הבליעה הדלת הסגורה, אני מקווה.שלחתי את ידי לעברו ממששת ומחכה לרגע ריגוש רציני שיוביל אותנו למחוזות אחרים.
חשתי בידי משהו בגודל ליליפוטי-גמדי בערך שפרע קלות את התספורת הברזילאית שסיפרתי לכן עליה.
השקט מסביב הבהיר לי כי זה נגמר מצידו..
הייתי קוראת לאקט הקצר הזה גניבת מין מהסוג הגרוע ביותר.. אתן מסכימות איתי,
מצאתי עצמי מביטה בו מבט בוהה ובוודאי לא מחמיא לתוך עיניו, שנראו עדיין ערפיליות לגמרי.
נחלצתי מידיו, שועטת לירידה של מדרגות החירום, קומה אחר קומה.
בקומה האחת עשרה נכנסתי לחדר טואלט מפואר שגיליתי . "אספתי" את עצמי, נושמת נשימות ארוכות וקצובות, שוטפת פנים, מתעשתת ופונה לעבר המעלית להמשיך בירידה למטה, מקווה בכול ליבי שלא אתקל בו בלובי.
מה שמלמד אותך שלא כל הנוצץ ברונזה בהירה ,גבוה ויפה מאובזר בהתאם למראה הפיזי שלו..
הטבע מתעתע בנו ללא רחם.
להמשך הפרויקט אני שולחת את הסגנית שלי כמובן.
ובלי מילות ניחומים בבקשה מכן. היו לי כמה ימים להתאושש מהאירוע, לצערי גם פגעתי באיש..
ידיד טוב שלי שנקרא לדגל, אזן לי את המצב והרגיע אותי מעט.
"זו בודאי לא פעם ראשונה שלו !! תירגעי ! "
"אז מה חדש אצלכן בנות? אפשר לשמוע משהו אופטימי לשם שנוי?" הוסיפה, מזמינה כוס קפה וסברינה עתירת קצפת לנחמה.
"זה הזמן לחיבוק חברות !" מיהרתי להתגבר על אלם השתיקה והמבוכה האכזבה של יערה. המשכנו לנבור בצלחת סלט...מנסות לא לשחזר כל אחת בראשה אכזבות מהעבר. זה לא הזמן. אופטימיות הוא שם המשחק כרגע !
"בנות, יש לי הצעה ! נרד לקומה התחתונה לקנות מתנות היתוליות ליום האהבה הקרב !!" הצעתי ,מנסה לשנות אווירה. ההצעה התקבלה בברכה
ופנינו להתענג ולצחוק בקניית מתנות לבעלים המאובזרים שלנו !
