ממרומי הרצפות

את לא צריכה

לעשות דבר

הוא אומר

כדי להיות יפה

והשפתיים שלו

מציירות על כף ידי

והעיניים שלו

חורטות עמוק בפנים

ושורטות אותי

במן כישוף של טריפ משוגע

וכולי נצבעת.

הוא משקה אותי גלים

אני נרגעת

אני בבית

כל יום אני בבית

כי אין לי בית

והוא מזכיר קצת,

עולמות רחוקים

והכל צחוק 

והכל

כל כך עצוב

אני עצובה, 

תרווה אותי

תטביע אותי בקלישאה השחוקה

זו החוזרת די והותר

בכל השירים

בכל השיחות

בכל פעם שאני

כאן

בוהה

שותה

מתקצרת עוד קצת

עד שאגיע לרצפה,

והיא תמחץ אותי

(והנה שוב חזרתי למצב הסיגריה)

כן, היא

חסרות כאן בדיוק שלוש

ועדיין

אני לא מאמינה לו

או לה

ועושה הכל

שזה בערך

קצת כמוני לאחרונה

שזה בערך

(או אפילו בדיוק)

כלום.

ובסוף הימים הכחולים

והחופים הלבנים

בטח היא יושבת 

אני הטובה יותר

שאמא הביאה מן הגלים

שהשמיים נחים על עינייה

והשקט מנגן רק לה,

ונוס.