.
.
סימנים
[רבקה ירון ©]
אמציה נבהל, כמו פעם. כעשר שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהופיע הנער הג'ינג'י שהיה מציץ בו ומסתתר, לעתים מאחורי עמוד, מאחורי עץ, בתחנת אוטובוס, לעתים מאחורי בניין, מאחורי בית, מאחורי פינת רחוב. תמיד, תמיד, בן ארבע-עשרה, בן חמש-עשרה. בהתחלה אמציה לא הבחין בגילו כי הוא עצמו היה ילד – לא יותר מבן תשע, עשר – כשהנער צץ לו משום-מקום והציץ בו לראשונה ליד עץ אורן גבוה במיוחד, ומיד הסתתר מאחורי העץ – ונעלם. והנה לפני רגע שוב הציץ בו – ונעלם.
באותם ימים היה בטוח שהנער הג'ינג'י המוזר קיים במציאות. רזה, שיער גזר כתום וחלק, לבוש חולצה לבנה דהויה, השרוולים עד מתחת למרפקים, מכנסיים מהוהים עד מתחת לברך (גדולים ממידתו?) ובצבע חקי לא מוגדר, נעליים בלויות, בלי גרביים. ככה קיץ וחורף. עד כדי כך היה אמציה מפוחד ומאוים מהופעותיו של הנער שהקפיד לא לשקר ולהתכונן היטב לכל מבחן בבית הספר, לבל ייפול בפיתויי העתקה, כי תפקידו של הג'ינג'י – כך סבר אז – דמה לזה של מצפון קפדן, כמו בסיפור של פינוקיו, וכל מעשה בחזקת חטא מצידו יביא להופעתו של הנער המוכיח-בשער לעיני כולם, בכיתה, בחצר, בכל מקום שהוא.
בתחילת לילות התבגרותו המינית, חשדותיו התמקמו בתחומי מיניותו: הייתכן שהוא, אמציה, הומוסקסואל? הומו? האיידס שלט, צעירים וצעירים פחות – בני שני המינים – נפלו שלל, רבים שלא נדבקו במחלה יצאו מהארון, ואילו אצל אמציה הנער הג'ינג'י היה מוציא ראשו מתחת מיטתו, או ניצב ליד משקוף הדלת, או החלון, ומציץ במעשי האוננות, אף על פי שממבע עיניו לא ניבטה שיפוטיות.
רק בתקופת שירותו הצבאי, בבסיס אי-שם, הבין אמציה שהנער הג'ינג'י אינו אלא הזייתו הפרטית. שלו בלבד. מראהו, גילו ולבושו הקבועים פתרו עבורו את החידה. בעקבות הגילוי התמעטו ההופעות, הביקורים, אולם עדיין קרו.
עד שפסקו כליל.
אז זהו-זה, אמר לעצמו, הנער הג'ינג'י עולה רק כשיש אצלי סימנים של חוסר ביטחון או התלבטויות קשות.
כעבור זמן מה, חופשי מאיומים ודאגות ובטוח בזהותו המינית – בראשו עלו נשים בלבד –, אמציה לקח לעצמו חברה, צפרירה. האהבה פרחה ושניהם יצאו לטיול לגלות את אמריקה, אוסטרליה, יפן. היה טוב. טוב. הכול: המין, האינטימיות, הידידות. ביפן קבעו תאריך לחתונה.
ומה עכשיו? ולמה?
אמציה נשא את צפרירה, סיים תואר ראשון, לומד לתואר שני ועובד במשרד מכובד, הזוגיוּת נפלאה, ההורוּת – נולדו להם שני ילדים מקסימים, דורון וליאת – מצוינת, ובכלל, בסקירה הקדחתנית והדחופה שמוחו עורך לא נחשפים לו סימנים כלשהם להופעתו המחודשת של הנער הג'ינג'י.
בפחד, באימה, ביראה, אמציה רואה אותו – עדיין בן ארבע-עשרה, חמש-עשרה, עדיין באותם הבגדים – צועד הפעם לקראתו, מתקרב אליו ונעצר לידו, עומד כמוהו בתור למוניות. אמציה נכנס, הנער הג'ינג'י נכנס. ודלת המונית נסגרת רק אחרי שגם הנער הג'ינג'י מתיישב.
אמציה, צפרירה, דורון וליאת בתמונות ובסרטי וידאו. ערב לפני החתונה של ליאת, מעלים זיכרונות. הנער הג'ינג'י מציץ מעל כתפו של אמציה ומופיע לצידו, מחויך מה ולעיניו בלבד (תודה לאל), בכל אחת ואחד מהם.
מה יעלה בגורלו של הנער הג'ינג'י עם מותו של אמציה?
שאלה זאת לא מטרידה אותו. לעת עתה.
---
