עלינו בדרגות
הבניין תוך כדי התמזמזות. כשהגענו לדלת הדירה שלי הורדתי אותה ממני "חכי פה
מאייה," אמרתי לה "אין בעיה." השיבה ואני נכנסתי לדירה שלי מהר ובטיסה
העלמתי את כל הבקבוקים המחוררים שלי אל תוך הפח זבל ופתחתי לעברה את דלת הדירה.
היא הסתכלה קדימה ושערה הזהוב והמתולתל היה פרוע לכל כיוון. היא הייתה יפיפייה,
נראה לי הדבר הכי יפה וקסום שראיתי במויי עיניי במציאות. "התגעגעתי, אל תשאיר
אותי יותר בחושך לבד," "אני מבטיח לך שאני אשמור עליך כל החיים,"
הכרזתי והיא החלה לצחוק מעט וקפצה אליי.
אהבה. אני בטוח
שזאת הייתה אהבה מה שעשינו, הרגשתי שהיא חלק ממני ושאני חלק ממנה ושאנחנו ביחד שלם
אחד אמיתי. היא לא נשכה, ולא ליקקה אותי באוזניים. רק אהבה. היא רכבה עלי ואורו הלבן
של הירח התפרץ דרך תריסי החלון והאיר על פנייה הלבנות ונשפך על שדייה שנצצו לי
וצייצו לי כל הזמן לגעת בהם ולהרגיש את חומם. היא צעקה, עצמה עיניה והרכינה את
ראשה לאחור ונגעה בידיה בבטני. מידי פעם היא התכופפה לפניי כדי לקבל נשיקה ומייד
המשיכה לרכוב עלי כאילו אני הייתי הסוס והיא האביר וסוף כל סוף מצאנו זה את זה.
מזל שאני מקשיב לציוצים שבי.
היא נרדמה מיד, לפחות
ככה נראה לי. ולאט לאט קרניי השמש פלשו להם מתריסי החדר שלי ופגעו לי בעיניים. היא
הרכינה את ראשה על החזה שלי, וחייכה בעיניים עצומות. "אני שומעת את הדפיקות
לב שלך," לחשה "זה בגללך," השבתי וליטפתי את שערותיה המתולתלות.
אני מרגיש כאילו אני מכיר את קרן עוד הרבה מלפני הפגישה האקראית שלנו על הבר. זאת
הרגשה שלעולם לא הרגשתי כמוה עוד לפני ועם קרן זה פשוט נראה לי הדבר הכי נכון והכי
ברור שיש בעולם. "ירון," לחשה ונישקה את בטני "כן," "אני
רוצה שהיום נלך לחפש לך עבודה. אני לא רוצה שיגרשו אותך מפה," "כן, בואי
ננוח לפני," השבתי וליטפתי את תלתליה "תגיד, במה עבדת לפני?"
"אני?" "אלה מי?" "אמ.. אף פעם לא עבדתי בעבודות
רציניות," אמרתי והשתעלתי "אוקיי אבל בכל זאת. אתה נראה לי בנאדם מבוגר,
היית צריך בכל חייך לעבוד במשהו," "אני עושה מוזיקה אלקטרונית ופעם
מלצרתי פה באחד המסעדות," "ורגע, איך אתה משלם שכר דירה?" "את
האמת שזה מצחיק. אבל עד היום ההורים שלי שילמו לי את השכר דירה אבל הם
הפסיקו," "ומה, כבר בעל הבית שלך שלח לך מכתב התרעה?" "ראית
מה זה, כולם חראות. אבל אל תגידי יהיה בסדר," קרן שתקה לכמה שניות ואז אמרה
"אני מקווה בשבילנו." בשבילנו? אני מכיר אותה אולי חמש שעות והיא כבר
מגדירה אותנו. אני פשוט מאוהב חשבתי לעצמי ועצמתי עיניים והשינה נחתה עלי.
בית חולים, הכל לבן
סביבי. הכל ריק, כל כך ריק. לא ריק מאנשים, אלה ריק מכל תוכן כלשהו. אני מסתכל על
עצמי שוכב שמה על מיטה ארוכה ומידי פעם רואה רופא זקן עם משקפיים עבות בא להסתכל
עלי ולקרוא בתיק שלי. הרופא מפנה ראשו בשביל לראות שאיש אינו נמצא עוד בחדר. סוגר
את הווילון הירוק של מיטתי, מוריד את משקפיו ואת חולצתו ולאחר כמה שניות נהפך
להיות לבן ובוהק, (אני מסתכל מאחוריו ואינו רואה את פניו) אחרי כמה רגעים כנפיים
ענקיות יוצאות מהגב שלו וצחוק ילדים נשמע ברקע. ככה מסתיים החלום הזה, אני כבר
זוכר אותו בע"פ. אני חולם אותו שנתיים ברצף, אין ספק שמשהו בי מנסה להגיד לי
משהו.
"תתעורר
טיפשון," שמעתי את קרן קוראת לי בצחוקה ולאחר שנייה דלת נטרקת. פקחתי עיניים
במהירות וקרן לא הייתה ליידי "קרן?" קראתי. קמתי מהמיטה המבולגנת וכל
בלגן הבית סבב סביבי וגרם לי לסחרחורת קלה "קרן?!" קראתי יותר גבוה אך
היא לא ענתה. יכול להיות שהיא הבינה אם מי יש לה עסק וברחה? קמתי מהמיטה והלכתי
להשתין, תפסתי את הזין מול האסלה והשתן התפצל לשתי הכיוונים ופגע בכל מקום
בשירותים חוץ מהאסלה. שחכתי שזה מה שקורה לי בדרך כלל אחרי לילה של סקס סוער. באמת
שאתמול היה מעולה, אבל איפה לעזאזל קרן נעלמה? סיימתי להשפריץ לכל כיוון ויצאתי
מהשירותים לשתות משהו. יכול להיות שהיא רק הלכה לכמה דקות? יכול להיות שהיא הלכה
לתמיד? חשבתי לעצמי כשאני מכין לעצמי נס. לפתע הרחתי ריח מוכר, ואפילו מוכר היטב.
הריח בא מכיוון פח האשפה שלי הממוקם מתחת לכיור. פתחתי את הפח וראיתי את החברים
שלי, הבקבוקים המחוררים שלי שזרקתי אמש בגלל קרן. הוצאתי אותם מהפח והרמתי אותם
לכיור, שמתי באחד מהם קצת מים מהברז "רק ראש קטן." אמרתי לעצמי בשקט.
הלכתי עם הבקבוק לסלון, הנחתי אותו על השולחן מעץ שלי, הוצאתי את מהמחבוא שנמצא
בכרית הספה האדומה את העלה הירוק שלי ופוררתי אותו על השולחן. אחרי זה הכנסתי
קמצוץ ממנו לפתח הצינור שבתוך הבקבוק, הדלקתי אש בפתח הצינור ושאפתי את כל העשן
ממנו אל תוך גופי. זה כבר לא עושה לי כלום אז לקחתי את כל מה שפוררתי ממנו ועישנתי
את כולו והרגשתי יותר טוב. לפתע ציוץ אחד שבי אמר לי ללכת לתריס החלון בחדר, לפתוח
אותו לרווחה ולתת לכל האור שבא מבחוץ לשטוף לי את הפנים. אז זה מה שעשיתי.
הרבה אנשים טיילו
להם שמה על המדרכות ונתקלו אחד בשני כמו בכל פעם, אני לא יודע איפה קרן, אולי הסקס
לא היה טוב בשבילה? "היי ירון!" שמעתי במפתיע את קולה של קרן צועק
"קרן!" החזרתי וחיפשתי אותה בין כל האנשים "אני פה! ליד המאפייה עם
הכובע הסגול!" הסתכלתי ליד המאפייה השכונתית וראיתי את קרן, היא לבשה על ראשה
כובע מגבעת סגול כשחיוך ענק נישא על פנייה לכיווני ובידיה היא החזיקה כוסות גדולות
של קפה ותפסה בעזרת אצבעותיה שקית עם מאפים "בואי למעלה!" קראתי
"אני כבר באה!" החזירה לי ואני חזרתי מהר לסלון בשביל להחביא את
הבקבוקים המחוררים שלי לפח. לאחר כמה שניות שאני מחכה ליד הדלת בהתרגשות בלתי
מובנת היא פתחה אותה כשחיוך ענק עוטף את פנייה "כבר חשבתי שנעלמת,"
"בחיים אני לא אעלם לך," השיבה לי ונשקה אותי בפה "רק קפצתי להביא
לנו משהו לאכול. אה וגם שלמתי לחבר שלך," "איזה חבר?" שאלתי
"נו, הברמן מאתמול," "אה, אוקי. ואיך הוא הגיב?" "הוא
אמר שאם חברים כמוך לא צריכים אויבים," גיחכתי "ואם ברמנים כמוהו לא
צריכים משקאות," "היי!" קפצה קרן "זה בדיוק מה שאמרתי לו."
ונשקה אותי שנית בפה "טוב, בוא נאכל ואחרי זה נלך לחפש לך עבודה ראויה!"
התיישבנו על הספה ואני פתחתי את הקפה שלי. שמתי בוא שתי שקיות סוכר והסתכלתי
בהתעניינות על הכובע הסגול של קרן "תגידי-," שאלתי "מאיפה הכובע
הזה?" קרן הרימה אותו מהראש "איזה יפה הוא נכון? קניתי אותו הרגע. בא לי
חשק מסתורי לקנות אותו את זה מה שעשיתי," ענתה "פשוט צייץ לך לקנות אז
קנית?" שאלתי. משכתי לה אותו מהיד ושמתי אותו על ראשי "כן, ככה אני..
הולכת אחרי הציוצים שבי, כל הזמן." התחלתי לשתות מהקפה שהיה כבר די קר ואכלתי
אחד מהבורקסים שהיא הביאה. קרן לא נגעה בכלום "את לא אוכלת?" "לא,
אני לא רעבה," "אל תגידי לי שאת בולמית או משהו כזה, את מאד רזה," הנחתי
את ידי על בטנה "לא, אכלתי כבר מקודם," היא השיבה לי, תפסה לי את כף היד
שהייתה מונחת על הבטן שלה והכניסה לי אותה מתחת למכנסיים שלה והסתכלה עלי במבט
שובב תוך כדי שהיא משחקת עם האצבע שלה בשפה שלה. הורדתי את הכובע מגבעת הסגול שלה
מראשי וזרקתי אותו על הרצפה והתחלתי לפעול.
אחרי סקס זריז עם הרבה
זעה הצעתי לה לבוא להתקלח איתי אך היא סירבה ואמרה שתכנס ישר אחריי. נכנסתי
למקלחת, מוזר. עד עכשיו דיברנו רק עלי וכשהתחלתי לדבר עליה היא איכשהו שינתה את
הנושא. אולי היא רוצחת? אולי היא גנבת? או שאולי בכלל היא איזו שטינקרית של המשטרה
שבאה להפיל אותי? בגלל כל החשדות האלו שצפו לי באמצע המקלחת מיהרתי לסיים והחלטתי
שאני הולך לתשאל אותה. לא יכול להיות שאנחנו מכירים בקושי יום והבחורה כבר חצי גרה
אצלי ועוד בביטחון מלא. יצאתי מהמקלחת כשאני ערום, הלכתי לסלון והיא לא הייתה שמה,
"קרן?!" קראתי והצצתי בחדרים אך לא הייתה תשובה. לפתע שמעתי את דלת
המקלחת נטרקת ולאחר שנייה מים מתחילים לזרום. "ירון אני מתקלחת, רצית משהו?"
"אה כלום, נדבר שתסיימי," "טוב מאמי," השיבה. יש מצב שהיא
קראה לי 'מאמי' עכשיו? חשבתי והוצאתי גוש נזלת שהתקשה בעזרת הציפורן מהאף.
"אם את רוצה יש שמפו ממש טוב לשער במדף מתחת לכיור." צעקתי לה. רגש של
"בא לי משהו משמח" עלה בי. חשבתי שנייה מהו אותו "משהו"
והגעתי למסקנה שבא לי חשק עז לגלולה. הלכתי לספה האדומה בסלון, פתחתי את הכרית
המיוחדת וגיששתי בתוכה עד שמצאתי את הקופסא הקטנה של הגלולות בצבעים. פתחתי אותה.
היה בא לי סמיילי. בלעתי אותו והבטתי בחלון בייתי שהיה פתוח לרווחה. אט, אט הרגשתי
זרמים נפלאים של חשמל סטטי מדגדג בכפות רגליי שמתפס במעלה גופי הערום מתנפץ לי
בראש והופך את גופי ליותר קל. שמעתי הרבה ציוצי ציפורים הבאים לקראתי, הרגשתי את
הבריזה הרחוקה מהים שבאה ומלטפת לי בעזרת ציפורניה העבות את הפנים ומביאה לי תחושה
נוסטלגית של ילדותי שנשכחה לה לפתע פתאום או שבעצם לא הייתה. אני זוכר שלאנשים פעם
היו כנפיים והשמים היו האדמה, אני זוכר הרבה בדידות ואישה אחת לבנה קוראת בשמי: "ירון."
שמעתי את קרן מאחוריי. אני זוכר אותה גם שמה בעברי הרחוק. היא זאת שבאה משום מקום
והביאה איתה אור אחד גדול ששחרר אותי מעולמי השחור. אני לא שייך למקום הזה, אני לא
שייך למציאות הזאת, שום דבר סביבי לא נכון או אמיתי "ירון, אתה בסדר?"
שמעתי את קרן שנית מאחוריי "בואי אישה שלי," קראתי לה והיא באה לצידי
"קרה משהו בחוץ?" היא שאלה "שש, תקשיבי לנוסטלגיה שלי ושלך,"
קרן עמדה ליידי כשאת גופה עוטפת מגבת זהובה כמו השער שלה ובהתה בחלון. היא הייתה
זורחת יותר מאי פעם וכך כל חלק אחר בבית היה זרח באופן עוצמתי. "מה אתה מחזיק
ביד?" שאלה "קחי, רוצה גם אחד?" הצעתי "מה זה?" שאלה
וחטפה את הקופסא מידי "זאת קופסת הרגשות הצבעוניים שלי," אמרתי לה בחיוך
ענק אבל קרן, קרן לא חייכה בכלל וגם קצת נראתה עצבנית. היא הלכה כמה צעדים לאחור
והתיישבה על הספה בפנים עצובות. לאחר כמה שניות היא קמה ממנה והלכה לחדר "לאן
את הולכת?" "להתלבש." השיבה ובשירה עניתי לה "היוםםםם
מחפשייים עבודהדה!" והתחלתי לצחוק. קרן יצאה אחרי
שניות מהחדר כשעל גופה בגדים ורודים וצמודים מאד שהבליטו את שדייה ופנייה הצחורות
ואת שערה המתולתל והזהוב. הבחורה הזאת פשוט גורמת לליבי לתופף ובציוצים את ראשי
להציף. "נו.. תתלבש כבר," "תביאי לי את הבגדים הכי יפים שאת חושבת
שיש לי בארון," השבתי לה "אוקיי.." ענתה בחיוך ונכנסה לחדר וחזרה
אחרי כמה שניות עם כמה בגדים "עכשיו בואי תלבישי אותי," "טוב דיי
ירון, אין לי כוח למשחקים האלה של התינוק והמטפלת "נו...." השבתי לה כמו
ילד קטן "טוב יתינוקי." השיבה לי ובשנייה אחת הייתי מולבש בבגדים
צבעוניים וזרחניים וחייכתי כמו הסמיילי שבלעתי.
