וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-
נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה,
המבט של אבי שידר סמכותיות והקרין ביטחון עצמי תקיף. הוא לא דיבר הרבה. הליכתו דרשה מאמץ, הוא החמיר עם עצמו, פניו חמורות סבר והוא התנשף בעת שהעפלנו לפסגת ההר.
עצי הבערה מונחים על גבי הכבידו והעיקו על גבי.
"היכן השה?" אני שואל את אבי .
"שם למעלה." הוא עונה לי קצרות.
"אבי,"
כן, בני." הוא חש וקולט שההליכה הקשה הזו למרום ההר יש בה משהו לא מימים של שגרה, המחשבות שלי טועמות טעם אחר, את טעם הדם שיקלח את מזבח האלוהים, חשבתי לעייף אותו, אך הוא בחושיו "מריח" שמצב רוחי לא כתמול שלשום.
היה זה מוקדם בבוקר. השכמתי קום, חבשתי את חמורי, לקחתי את שני נערי, ואת יצחק בני. שלחתי את יצחק לבקע עצי עולה בחוץ, בתוך האוהל אמרתי לשרה שהאל נגלה לי וציווה עלי להקריב קורבן על הר המוריה. היא שאלה "מדוע יצחק מתלווה אליך," פטרתי אותה שככה האלוהים רוצה. שמעתי אותה צועקת אחרי שאינה מבינה מה הטעם להטריח את יצחק, הרי שלחנו לפני שבוע את אליעזר העבד למצוא לו כלה. השבתי לה בצעקה שאינה מבינה דבר, זה רצון האל ואין לי הזכות כלל להתווכח איתו. יצאנו למסע ההעפלה להר המוריה ושנשוב לאחוזתי, יצחק לא יהיה איתנו, כיצד אתרץ לשרה את היעדרותו של יצחק?
הלכנו שנינו ללא הנערים נושאי הכלים שלי, ביקשתי מהם לחכות לי לרגלי ההר. בדרך יצחק עצר, נשא עיניו ושאל אותי.-
"היכן השה לעולה?"
"אתה השה לעולה אמרתי לו," המשכנו להעפיל אל גוב ההר. הגענו אל המקום אשר אמר לי האלוהים, בנינו מזבח מאבנים שמשכנו מהסביבה.
מרגע שבישרתי לבני עד שהגענו לפסגת ההר, הוא לא הפסיק לבכות, פעה כמו שה.
אני משפשף את אפי ולא מאמין למשמע אוזניי, אני השה? אותי הוא רוצה לעלות לקורבן, על מה ולמה? טעמתי את טעמן החמצמץ של דמעותיי, הזיעה והדמעות הקשו על הליכתי לצד אבי, בעוד גזרי העץ המיועדים לשריפה מעמיסים על גבי ומכאיבים לעצמותי.
|
אבי לא הניח לי לנוח קצת, הוא גם הביט בי, אולי חרד שלא יעמוד במשימתו המזוויעה ושאחשוב עליו כאדם מסוכן מבחינה חברתית, לא הניח לאימי לברר להיכן הוא לוקח אותי, אולי היא הבינה האומללה ולא יכלה להסיח את דעתו מהנורא מכל?
כשהגענו לפסגת ההר הביט בי אבי במבט ממושך, כאילו חשש שאעשה צעד פזיז, אקח את רגלי וארוץ במורד ההר כדי להינצל מהחלטתו לשחוט אותי, אך לא עשיתי את המעשה, לקחתי את חיי בידי הרופסת שנתדלדלה כוחותיה מפחד וחלחלה נוראים.
פַּדַחתו של אבי התקרחה לגמרי, אני חושב שעם נשירת שערותיו גם חלק משכלו נשר והפריעו לכושר חשיבתו, מהירות קבלת החלטותיו וישומן נראו גם לאימי לא מציאותיות, היא לא הייתה מספיק חזקה כדי לעמוד מנגד כפי שקבעה בעניינה של הגר וישמעאל אחי.
הרחתי את זיעתו של יצחק, ניסיתי לדבר אל ליבו שבעייפותו הוא לא ירגיש את הכאב, אני גם לא מבין מדוע אני חייב להכאיב לו, לאיזו תכלית אפרד מבני יחידי אשר אהבתי, איך לא הצלחתי לקרוא תגר להוראתו של אלוהים הכל יכול ואם זו האמונה כיצד אהיה אב לעם רב כחול על שפת הים כפי שהבטיח לי?
פיו ושפתיו של אבי היו קפוצות, מילים שיוצאות דרך שפתיים קפוצות
לא יכולות להישמע אוהבות. הן לא יכולות להישמע נעימות, גם אם הן מילים של אהבה, והוא מתפלא כי פניי נפלו ?
עיניו של אבי משוקעות ושחורות "וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם".
אבי פקד עלי לשכב על משטח המזבח, קשר את גופי שלא אברח לו וכי יכולתי לברוח, בראותי את המאכלת הקרובה לצווארי רגלי רעדו והפחד השכיח מגופי כל כאב, חיכיתי לשמוע צליל צורם, הצליל לא נעים של חיתוך בשרי.
פעיית השה בסבך העצים הפריעה את פעולתו של אבי לשחטני. הניח אותי קשור אפרקדן על אבני המזבח וצחק כפי שלא ראיתיו מימיי, בראותי את קמטי
דאגתו בשולי פיו, קמטי צחוקו מצידי עיניו, גומות לחייו, השומה על סנטרו ומצחו החרוש.
הוא התיר את החוט הקשור לגופי, לחץ את כף ידי וקירב אותה את ליבו הרחב ולחש לי
"ברח, ברח בני. אלוהיי יודע שאפשר לסמוך עלי, עתה השה יהא קורבננו."
.
. |
