זוכה פרס המלין

אדומים / רועי שניידר

והיום חרדתי, משום מה, תותר בי בלתי מופגת.

כל הזמן חריקה עמומה תשמע לי בין עוד לבין תף.

והלכתי לשדות השקמה. ונותרתי שלם בלי פגע

אחרי הפציעה הדמומה שנגסה בי נגוס וחטוף.

אללי. הן ידעתי מכבר כי אסור לי לצאת מבית.

כי אסור לחזר לעבר. כי אסור לרפא נגיסות.

אך יצאתי שנית והפעם יצאתי בעת ערבים

וראיתי שניהם מבעד חמש צפרנים כסוסות.

ומלמלתי בלב, בידעי: חלולות הן עתות הבקר.

אם אצא, אם אצא בעדי, אצא בערב בלבד

ועיני מרומה. עתות לא היו שם. עכשיו אבא כן

לעת ערב שוב לשדות. גם ערבים הם ערב אחד.

ונשארתי דמום, נשארתי. נעלמו וחזרו כוכבים

בשמים אשר הכרתי, והחלטתי לעד לבא כך.

ולפתע - נצנוץ במרום. לפתע אקום ואבין.

תמיד לכל לילה יש תם. תמיד אחריו הבקר.