פתאום כולם רוצים להיות פריפרייה

אני, שגדלתי בפרובינציה המטלטלת של הגבול
הישרתי מבטי מן החלון
אל הירדן
וחלמתי תמיד
על תל אביב הרועשת.
'אני רוצה להיות איפה שהדברים קורים'
בעת שיחה בספרייה עם חברתי ששואלת
'איפה שהדברים קורים?' היא אומרת,
'קורים זה עץ. פחם, חוטי עכביש בפינת החדר'.

ותל אביב, כך אומרים
היא עיר של אנושיות מדממת -
חסר הבית מקבץ נדבות
בפתחו של בית קפה שינקינאי שהמים בו עולים
תשעה שקלים לדקה.
ויש גם סיסמאות פוליטיות בספריי, ושירה על משאיות זבל
ויש, יותר מכל מקום אחר בעולם
שוליים רחבים יותר מהדרך.

המיינסטרים (כמו הקיבוץ), הוא כבר פאסה
כך אחי האורבני הגדול
ואין כמו בהיי טק, ואין כמו תל אביב,
כי כשאני רוצה מה
אני רוצה וכבר יש לי.

וכמו נובלס לייט,
פתאום כולם רוצים
לפתוח בלוג בנבכי הפינות הנסתרות של הרשת
לאכול אצל ערבי שהמסעדה שלו מצוינת (רק הגג קצת מתפורר)
ולטייל בשבת בנחל צין או בשביל האירוסים.

ואולי זה בגלל שאנשים מעדיפים לא לדעת
את הטרגדיות שבין אריחי הקרמיקה החלודים,
או בסמטאות כספומטים אפלים
ואולי
טעיתי כשקבעתי בנחרצות;
את זה אני לא עושה (שותה), וכזה אני לא כותבת (שיר פוליטי, אני מתכוונת)
וקנביס, כנראה, זה לא רע בכלל,
כי כשאני מביטה במראה היא מיד מתנפצת.