סוויפט / תמיר אדרי לוי

רגע אחרי שהפסקתי להיות עוסק עצמאי קטן מידה (הרפתקה מצוינת והיכרות קרובה מדי עם מס הכנסה) ו-רגע אחד לפני שהתחלתי לעבוד עבור רשת סופרמרקטים גדולה שמיישמת את רעיון הברירה הטבעית בשיא הכוח, הייתה שנה פשוטה אחת שבה עבדתי כ-שרת (או אב-בית כפי שהיה רשום בתלוש) באותו ביה”ס שהעיף אותי כתלמיד 17 או 18 שנה מוקדם יותר.

זו היתה שנה מעניינת.

בתי ספר לא משתנים. המורות זוכרות אותך כמובן. בימות החורף יש עדיין את אותה שלולית ענקית שלמראה התלמידים המצטופפים סביבה עולה אותה תמונה מנשיונל ג’יאוגרפיק של אגם ב-קניה אפריקה

.

הפנים חדות. הבניינים ישנים וחסרי יומרה בעיצובם.

הרגשתי כמו אחד מאלו שמאחורי הזכוכית ב-אח הגדול

.

הביה”ס נראה לי כמו הכלא הכי מקסים שיכול להיות.  באמת. חוויה להיות בביה”ס בגלגול השני

.

בין גירוד מסטיקים משולחנות עם שפכטל ותיקוני אחזקה , השגחה על פעמון הצלצול  והשמעת מוזיקה קיצונית בווליום נמוך באשכול הפיס - תמיד פקחתי עין לראות אם אצליח לזהות את הכפיל שלי מהתקופה שהייתי תלמיד במקום.

לראות אם אצליח למצוא ילד אינטיליגנט אבל אהבל, עצבני,מופנם על גבול התמהונות שמסוגל לחשוב על 8 דברים בלתי אפשריים עוד לפני השיעור הראשון,  שגונב ספרים של עם עובד מהספרייה ואז בטיפשות וחוצפה ורגשות אשם מתלונן לספרנית הזקנה שאין אותם ומבקש שתזמין, שמאמין ברעיון הגיבור הנצחי של מורקוק ומפתח טעם אליטסטי וכמובן מוצדק לחלוטין במוזיקה, מעט סוציופת , גמלוני כמובן, קלולס וחנון שאם נדחק לפינה מטמטם את המורים ושולח אותם בייאוש לשתות עוד כוס נס קפה להרגיע את עצביהם הרופפים.

כולה מה שרציתי להגיד לו היה : “קח נשימה כשאתה לחוץ מדי, תירגע ותכתוב עוד מחברת על עולם דמיוני עם יערות עד ואלים שמשוטטים על פני האדמה כי החומר שיש לך פה זה זהב…זהב רבאק ויש לך עיניים! רוב החיים של הגדולים משעממים מדי.  חוצמזה תיסע כמה שיותר לחור בשחור ותקנה עוד ועוד תקליטים ואל תמכור אותם אף פעם ו …ואל תאמין לשלט בקיוסק שאומר שהאוכל טרי טרי….בכלל אל תאמין באופן עקבי לשלטים - אתה לא זוכר שיעורי היסטוריה?! העבודה משחררת גם היה שלט.”

לא מצאתי אותו.

אני חושד שהוא לא קיים. ככה זה. הייחודיות במקום מרוכז חמקמקה.

מה שכן, לקראת סוף הקדנציה שלי שם, עברתי ליד המשרד של היועצת החינוכית וראיתי נערה בת 14 לערך יושבת בספה שמחוץ לחדר, ממתינה לתורה.

היא הייתה שמנה. מסוגרת. עם משקפיים דקות ולבושה בצבעים כהים עם התיק זרוק בקוליות לרגליה והיא אחזה בספר כ”כ חזק עד שהפרקים באצבעותיה הלבינו. מתאמצת להסתיר את הקאבר ומשהו אמר לי שלא בגלל שהתביישה אלא בגלל שהרגישה כשומרת על אוצר מול הבנות המקובלות והדי פרחות שעמדו בכניסה לכיתה ממול משרד היועצת

.

משהו נמס בי, אני מודה.

עמדתי בתווך והיא נעצה מבט וראיתי איך היא עוברת למצב של עקשנות

.

היות והייתי צריך ללכת אמרתי לה רק שהיא חייבת לקרוא את מסעות גוליבר של ג’ונתן סוויפט

.

“שמעתי על זה….” השיבה בטון מעט אליטסטי של הגנה,  “זה שהוא היה ענק….וליליפוט.”

“כן.”

שקט שרר לכמה דקות ואז אמרתי לה את האמת והספויילר של הספר

“הוא לא באמת היה ענק. הוא רק היה ענק בגלל שהוא טייל אז במדינה של גמדים.”

עם בוא האביב עזבתי. גם חם וגם רעש והמולה של ביה”ס זה יותר מדי בשבילי. היה נחמד.