אבנר שמע את צלצול הסלולארי שלו בדיוק כשטעם מרוטב צלי הבקר בכף העץ שנוגה הגישה לפיו.
"זה מתובל בדיוק במידה, אין צורך להוסיף דבר," ענה לשאלתה וניגש לענות.
"אבא, ממש לא נעים לי אך לא אוכל להגיע מחר לארוחת החג." קולה של יעל שידר מבוכה. "הכרתי מישהו לפני כשבועיים והוא ממש מוצא חן בעיניי... הוא... הוא הזמין אותי לבית מלון בנהריה לבלות שם את החג... כן, אני יודעת שאמא תתאכזב, אך תבין, אולי זה המיועד שלי... לא, אינני יכולה להביא אותו כבר אצלכם, זה מוקדם מדי לפגישה עם ההורים, הוא עלול לקבל רגליים קרות... אבא, תספר אתה לאמא, היא הרי כל כך רוצה לראות אותי כבר נשואה, אולי זה האחד..."
שתק. כמה פעמים כבר שמע את המילים הללו?
"תמסור לאמא שאבוא בשבוע הבא, אחרי החג, אספר לה הכל. שנה טובה וחג שמח לכם, ד"ש לדניאל וירדנה ונשיקות לילדים."
חזר למטבח כאשר נוגה העבירה את הדגים הממולאים מהסיר לצלחת הגשה.
"לדעתי הדגים יצאו משהו- משהו," אמרה בעליצות. "הנה תטעם, שמתי לך כאן בצלחת חתיכת דג עם ציר, תגיד לי איך זה לדעתך."
לא שאלה אותו מי צלצל, כפי הנראה לא שמעה את הצלצול. אכל את הדג, העריף מחמאות ולא סיפר על הטלפון מיעל. רק בלילה, במיטתם, כשאשתו הביעה את המשאלה הקבועה, הלוואי שיעל תמצא בעל בשנה שבאה אלינו לטובה, סיפר לה. היא שתקה שעה קלה ואז הפגיזה אותו בשאלות: "מה היא סיפרה על הבחור? במה הוא עוסק? בן כמה הוא? אתה מתרשם שזה רציני?" הודה שלא שאל דבר.
"אוף אתם הגברים!" פלטה בכעס והפנתה לו את גבה.
למחרת, ערב החג, המשיכה אשתו במרץ בהכנות, אך הייתה מהורהרת משהו. "יישאר ליעל מספיק אוכל כשתבוא, הכנתי המון . אני מתה מסקרנות לדעת מי הבחור, הלוואי שהפעם זה יהיה רציני..."
היה עסוק בעריכת שולחן הסעודה ולא הגיב. לא שמע הפעם מפיה את ההזהרה הקבועה, "תיזהר שלא תשבור משהו".
הכל היה כבר מוכן; על שולחן האוכל, הפתוח לגודלו המרבי והערוך לתפארת, בהקו כלי הפורצלן וגביעי היין השמורים לימים טובים. הדירה הקטנה הדיפה ניחוחות מגרים של תבשילים. הוא נשלח לקניות של הרגע האחרון, "אין מספיק פירות בבית וגם אין ממתקים לילדים, תקנה שוקולד ועוד כמה דברים, ותמהר כי עוד מעט סוגרים".
היה בדיוק אצל הירקן כשהסלולארי שלו צלצל. ליבו ניבא לו רעות כשראה את שמו של דניאל על הצג. קולו של בנו נשמע מתוח מעבר לקו.
"אבא, צלצלתי לסלולארי שלך בכוונה, לא רציתי שאמא תענה. היא לידך? אה טוב, מוטב שאתה תספר לה בעדינות, אנחנו לא נבוא הערב.... אל תיבהל, כולם בריאים, רק ש... שוב רבנו. אבא, אני לא יכול יותר, האישה הזו הפכה את חיי לגיהינום....לא, לא משהו חדש, רק שהפעם הגזימה לגמרי, הרתיחה לי את הדם ואני התפוצצתי... לא, מה פתאום, חלילה, לא הרמתי עליה יד, רק שלא יכולתי להבליג יותר ואמרתי לה מה דעתי על החיים שלנו... זה קרה אתמול בערב והיום היא לקחה את הילדים ונסעה להוריה. השאירה לי פתק, מצאתי אותו כשחזרתי מעבודה. היא רוצה להיפרד... לנסוע אחריה? אחרי כל מה שזרקה לי? אין לך מושג איזה פה יש לאישה הזו! לא מוכן לחיות כך יותר, אם היא רוצה גט, היא תקבל גט, נראה אותה מסתדרת לבד עם שלושה ילדים... אבא, אבא, אני כל כך מצטער להכאיב לכם, אבל כבר לא יכול לסבול...מה? לבוא אליכם לבד? במצב הנפשי שאני נמצא? רק אקלקל לכם את החג... לא אהיה לבד, אני נוסע ליאיר, הוא לבד בחגים מאז שהתגרש, נטביע את יגוננו בבקבוק כלשהו, זה הדבר היחידי שאני מסוגל לעשות עכשיו... אבא, אבא, די, אל תדאג לי, אני ילד גדול ואני אסתדר, זה לא סוף העולם, חצי מהנישואים כיום נגמרים בגירושים, והיא לא הדג היחידי בים..."
חזר עם הפירות אך ממתקים לא קנה. נוגה רטנה והוא יצא שוב, שמח על ההזדמנות שניתנה לו להירגע במקצת הרחק מעיניה הצופיות של אשתו. כיצד יספר לה?
"אני הולכת להתרחץ ואז נאכל משהו קל ונלך לנוח. הכל כבר מוכן," אמרה לו מששב עם הממתקים. היא נכנסה לאמבטיה והוא צנח על כיסא במטבח, בוהה נוכחו. לפתע קם, חטף את הסלולארי שלו ויצא מן הבית.
קצת לפני שבע בערב הוא סיפר לנוגה. היא החווירה, הדמעות כבר החלו לבצבץ בעיניה כשפעמון הדלת צלצל. אבנר מרח חיוך על שפתיו וניגש לפתוח. בני משפחת אוסיפוב, לבושים בחגיגיות, צעדו בסך אל תוך הסלון. האב נשא בידו זר פרחים גדול שהגיש לנוגה. "חג שמח, שנה טובה," בירך במבטא רוסי כבד. אשתו נכנסה בעקבותיו, נושאת בידיה מגש עטוף במגבת מטבח צחורה, והוסיפה בחיוך מבויש, "תודה רבה על ההזמנה, הבאתי משהו קטן שעשיתי". במאסף הלכו שני הילדים, בת בגיל ההתבגרות ובן צעיר יותר. הילדים, רציניים ומנומסים, הושיטו כל אחד בתורו יד וברכו את המארחים ב- שנה טובה.
"אני שמח על ההזדמנות להכיר קצת יותר את השכנים שלנו; כמה זמן אתם כבר גרים בבניין?" שאל אבנר.
"כמעט שנה," ענה האורח.
נשמע שוב צלצול בדלת הכניסה. נוגה ניגשה לפתוח. שני חיילים במדים עמדו מתוחים בפתח. הם נכנסו לסלון בעקבות אשתו וברכו במבוכה את הנוכחים. הודו בנימוס על ההזמנה.
"אני איגור רבינוביץ," הציג עצמו בחור גבוה ובהיר שיער .
"ואני יצחק כבאסא," הודיע צעיר שחום עור ודק גזרה.
הגיעו לפני כשעתיים לקצין העיר בתל- אביב מהבסיס בדרום, מתכוונים לבלות את החג בעיר הגדולה ושמחו מאד על ההזמנה שחכתה להם לארוחת חג משפחתית. איגור סיפר שהוא חייל בודד, הוריו עדיין ברוסיה. יצחק במקור מקרית-שמונה. התייתם מאמו, אחיו הצעירים יותר מפוזרים במוסדות חינוך ברחבי הארץ. "אבא התחתן שוב, יש לו ילדים חדשים ואין כל כך מקום בשבילי שם," הוסיף בחיוך נוגה.
הארוחה הייתה הצלחה גדולה. כולם הללו את המנות שעלו על השולחן בזו אחר זו, המרק עם הכופתאות, הדגים הממולאים, הצלי עם תפוחי האדמה האפויים, האפונה, הגזר, סלט הירקות הכל זכה למחמאות נדיבות. אפילו יצחק האתיופי אכל ברצון מהגפילטע פיש של נוגה ואיגור אמר בנוסטלגיה, "מאז שסבתי נפטרה, לא אכלתי דגים ממולאים טעימים כל כך, בצבא הגישו בפסח, אך הם היו על הפנים, מקופסה".
זמן מה אחר שכילו את עוגת השוקולד עם הקפה, נפרדו האורחים לשלום ברוב תודות ועזבו.
הם פינו את השולחן ונכנסו למטבח. אבנר סיבן את הכלים, נוגה שטפה וניגבה אותם במגבת מטבח. הוא הפר לבסוף את הדומיה המעיקה:
"נו, לפחות קלטנו עליה."
