יצירות אחרונות
היא מפשיטה מילים (2 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -13/10/2026 09:19
סינדרום (1 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -13/10/2026 09:10
מבעד לחלוני הפתוח (3 תגובות)
דני זכריה /שירים -13/10/2026 07:14
האישה שמעולם לא הייתה - מיקרו סיפור.🌹🌹🌹 (10 תגובות)
שמואל כהן /סיפורים -13/10/2026 04:10
תַּפּוּחִים (מתוך הארכיון הפרטי) (5 תגובות)
בַּר גַּרְסִיָּה־שַׁנְקָר /שירים -13/10/2026 01:50
ניחוח של הבטחה (11 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -12/10/2026 15:50
אמש היה יום ולילה (6 תגובות)
לב נורית /שירים -12/10/2026 15:30
משיח...משיח....משיח......-מוקדש באהבה לשירי בתי האהובה (16 תגובות)
מרים /שירים -12/10/2026 09:59
שירים
בדלפק של הבנק/ יעל כרמי גבאי ©בדלפק של הבנק/ מחוייך יעל כרמי גבאי © מתוך קובץ 'אנשים מעצבנים' 20.6.06 נכנסתי אל הבנק. בתור לפני היו רק שניים, נשמתי לרווחה. לאחותי, שהיא' נהג המונית' הפרטי שלי, הודעתי בפלאפון: -עמדי פה בצד, אני יוצאת מיד. לפני בדלפק עמד תייר , מדושן מעונג וחייל אחד, מה זה חומד... התייר הוציא את מזוודת הדרכים, וחייך חיוכים אחרים. הוא היה שחום עור, והשניים שלו צחורות ולבנות בלילה, כשיש הפסקת חשמל את הדרך לו מאירות... . ובכן, הוא הוציא מן המזוודה, בלי סוף שטרות שטרות שטרות.... העיניים שלי כלו מראות... וכל השטרות חדשים, מרשרשים, ארוזים בגומי, מעונבים, כמו התייר המדושן מעונג. והם בי מביטים, במלוא גרון, צוחקים. ואני - משום מה אפילו לא חייכתי, גם החייל לא... גם לא אחותי שמחכה בשמש, במכונית. גם לא הקופאית... - 'המכונה של השטרות מקולקלת' היא אומרת. ואני מיד נזכרת בהיא, המנוזלת... ובלית ברירה הפקידה , באופן ידני סופרת..... חצי שעה חיכיתי , חכיתי חיכיתי , על האוברדראט בכיתי , ומה לא בא? תורי... ומי מתייבש במכונית?! אחותי... ומה עושה החייל, עוד מעט מרוב עצבים יורה בעוזי.. כשנגמרה הספירה 'לפנים ולאחור' הגיע תורו של החייל, מה זה חמוד. ואז- הפקידה אומרת - זה לא כאן חיילצ'יק, זה בבנין השני... איזה מזל, החייל לוקח את העוזי , את העצבים גם, אומר 'שלום' בדרך, לשיניים הצחורות של התייר המדושן. ולי גם.... איזה חמוד. והעיקר הגיע תורי. ב'מונית הפרטית' שלי מישהי עוד מעט יורה בי, עם העוזי של החייל... ואז, הפקידה קמה. בכתה א' למדתי ש... דנה קמה, למה דנה קמה? ככה... היא בהפסקת עשר... אז מה אם כבר אחת עשרה מי סופר?...... סוף סוף היא שבה, לוקחת ממני את השיק, מצביעה אל הכיוון שאליו שלחה את החייל
עם העוזי והעצבים,
- גם את , לבניין השני.... שוב נפגשים, אני , החייל החמוד, והעוזי. אחותי ? במכונית, ב'אין חנייה', איזה פגע, הלא הודעתי לה שאני יוצאת עוד רגע... הגיע תורי... איזו אנחת רווחה בזווית העין אני נפרדת מהחייל, איזה חמוד... באותה זוית אני גם רואה את אחותי, מקבלת 'רפורט קטן' רק 450 שקל ... ואני פורטת את השיק, רק 400 שקל , של הבן, עבד בחופש , המסכן... האוברדראפט שלי בוכה . החוויה הזו , 'גמרה לי' על החופש ועל בית קפה.... נתתי ל'נהג המונית הפרטית'
את הכסף של הבן, הוספתי עוד 50 גם כן. טוב שאני כבר בבנק,
משכתי מהחשבון עוד 400 בשביל הבן,
עבד בחופש המסכן...
מחר אחזור להגדיל את 'קו האשראי', מקווה שלא אפגוש את החייל עם העוזי או את התייר המדושן. אחותי? לא קוראת לה . קניתי 'חופשי חודשי' ורק עכשיו ה'אסימון נפל', מאיפה יש לו כל כך הרבה כסף , למדושן??? מנוול… אין צדק בעולם.... וכל הזכויות והאוברדראפט והתהיות שמורים ליעל כרמי גבאי . יאללה ביי.
© ÿ
© ALL RIGHTS RESERVED TO
YAEL CARMI GABAY
תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |