הנסיעה

"שבילים נעשים באמצעות הליכה." (קפקא)

"בקיצורררר...... אתה אפס! אפס אחד גדול – אתה יכול לקחת מפה את הדברים שלך בשנייה הזאת או שהם ימצאו עצמם עפים דרך החלון" "אבל – " "שום אבל. טוב, טוב. נמאסת מכל התירוצים הלא רציונליים שלך. לא אכפת לי עוד אם הלכת לאיבוד, או שנקעת בדרך.. ממממממש לא משנה לי. רק תעוף לי מהחיים" לקחה חולצה שהייתה שלי מהארון וזרקה אותה מהחלון "מה את עושה פוסטמה!" צעקתי עליה. "אני לוקח את הדברים שלי עכשיו" "דקה אחת יש לך, רק אחת" היא עמדה משולבת ידיים בקשיחות ובהתה ברצפה. לקחתי את זרעי האגו היחידים שנותרו לי ושתלתי אותם מהר. היא יצאה מהחדר ואני הוצאתי את כל הבגדים שלי והדברים שלי וחשבתי אם להשאיר אצלה את הספר שקניתי לה, אבל פאק אני משאיר אותו אצלה. היא חזרה וזרקה לי שקית זבל שחורה ריקה על המיטה. הכנסתי את כל הדברים לשקית, נעמדתי, הסתכלתי עליה בבושת פנים "לפחות היו לנו רגעים יפים" אמרתי לה, חייכתי ויצאתי מהחדר שלה ולאחר מכן מהדירה שלה כשאת דלתה השארתי פתוחה בשביל לתת לה רמז שהדברים בייננו עדיין לא סגורים. ירדתי למטה במדרגות, הסתכלתי על חלון החדר שלה שהיה בו עדיין אור, ראיתי אותה מסתכלת עלי וענייה היו אדומות. לפחות ככה היה נדמה לי.

שמתי את שקית הזבל עם בגדיי בבגז' הקטנוע שלי ונסעתי משמה.

אין לי כל כך מושג לאן מועדות דרכיי אבל אני בנסיעה על הכביש המהיר של החיים,

סביבי עוד כלי תחבורה המחילים אנשים, חלקם יודעים לאן מועדת הנסיעה שלהם

ואולי חלקם כמוני ללא שום מטרה, אבל הכי חשוב להמשיך לנסוע ולנסוע.

כי אם לא תיסע או תלך – איך תגיע?