וּבַלַּיְלָה הַהוּא

וּבַלַּיְלָה הַהוּא   /  יהושע רוזנברג

וּבַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ אֹפֶל,

בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ,

בַּיּוֹם אֲשֶׁר הִדְבִּיקַתְנִי הַשְּׁמוּעָה

יְתוֹמָה הָיִית וְאֵין אָב,

על סלע אפור בשדה חֲבוּקִים יָשַׁבְנוּ,

והיינו - רק את ואני - העולם כולו.

הִטְמַנְתְּ ראשך בחיקי

לבל ארגיש הדמעות שנקוו בעיניך,

ואני לך אמרתי: 'בְּכִי בִּתִּי'.

נחל דמעותיך על כתפי זרם,

ואנחנו ידענו

לעולם לא נהיה עוד לבד.

וּבַלַּיְלָה הַהוּא, אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה,

בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא,

בַּיּוֹם אֲשֶׁר עזבת לבלי שוב, 

וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, גַלְמוּד,

לא נוֹתְרָה כתף לבכות בדידותי,

לתנות חסרונך הצועק. 

וּמִן  הַלַּיְלָה הַהוּא,  

אַל תָּבֹא רְנָנָה בוֹ,

רק דְּמוּתֵךְ  אִתִּי,

ואני לבד.