הרהורים על טראומה

זה התחיל מגיל אפס, לא היה משהו אחר לחיות

כמו משחק ילדים , שהשלבים לא משתנים בו

אותה מחלקה , אותה מיטה

הראש אמר שזה לטובה

הוא לא ידע לבנות מחשבות אחרות

בפנים, בתת מודע, היה קול שתהה ולא נשמע

אם יש משהו שצריך לתקן, יש משהו מקולקל

ואם הוא מקולקל בחוץ, הוא לא יכול להיות תקין בפנים

הקול הזה, לקח לו שנים לצאת החוצה, אל האור

כשהוא יצא, הפך לאמת שאי אפשר לעצור

בית חולים, מה זה בכלל

זה הבית של החולים, של המקולקלים

לכאן לא יבואו אנשים שלא זקוקים לתיקון

והבית של החולים, שם שומרים עליהם כמו על אסירים 

חדרים כמו תאים, דלפק אחיות כמו ביתן סוהרים

אנשי צוות במדים, תיקון ושיקום

השכמות בוקר ומסדרים של אינפוזיות

ארוחות קבועות, שעות ביקור ברורות

אסור להסתובב בחוץ בלי אישור

וזמן מעצר מוגדר, לפעמים זה שבוע, לפעמים זה כל החיים

יש מי שיוצא משם

איש ישר שסטה מהדרך וכעת הוא שוקם

ויש מי שחוזר שוב ושוב

אסיר משוחרר שלא מסוגל להתרגל לחיים הרגילים

וגם כשאתה יוצא, אתה לא חופשי

תרוץ, תבלה, תשתה

אבל בראש מקוננת המחשבה

אתה צריך לקחת כל מה שאפשר, עוד מעט תחזור לתיקון נוסף

כאשר זה נגמר, אם זה נגמר

אתה מתוקן , חזרת למוטב

מחכה לזיקוקים, בלונים, פרחים

כלום

השמיים יישארו ריקים, לא תזכה בשום פרס

תקבל מיטה בחדר שלך וארוחה אמיתית בשעה לא קבועה

אתה מתוקן, אבל הראש

אותו הם שכחו לתקן

מזכיר לך שאתה לא שם אבל אתה שם

לא מבין שזה נגמר, לא יכול להיות שזה לא זמני

לא ייתכן שככה זה נגמר

זיכרון מתעתע של מישהו אחר, דמיון אכזרי