יהי אור

זה אומנם לא חדש, אבל אתמול בערב זה היה ממש מרוכז.

אלוהים כבר זקן מאד. משהו שקרוב לששת אלפים שנה. בוודאי שכבר אינו שולט בכל הקישורים שהיו לו כצעיר ונמרץ, כבורא עולם.

אתמול בערב הוא ניסה, ככל הנראה לשחזר את: "יהי אור" אתם זוכרים בוודאי. ככה זה התחיל, כשאמר בדרמתיות ענקית את המילים הללו, והדליק את האור בכל הארץ.

במאמר מוסגר נזכיר שכנראה הדלקת האור ההיא היתה רק באזורנו, הלא כן? זה לוקח קצת זמן עד שהאור מתפשט לכל העולם, כולנו יודעים את זה. טוב אולי לא כולם, אלו שכתבו את התורה כנראה לא היו ערים לעובדה המצערת הזו, והיו בטוחים שכשאמר יהי אור, הוא הדליק את האורות בכל העולם כולו, מהודו ועד כוש וממצרים עד אמריקה. רק שאז עוד לא ידעו שום דבר על אמריקה, אז זה לא נחשב אם האור הגיע לשם רק אחרי שעות רבות. נכון?

ובכן, אתמול בערב אלוהים ניסה את הטריק הישן הזה מחדש. היה לו חשוך ומעונן. לא ששמענו אותו אומר "יהי אור", זה לא, אבל ראינו. ראינו אותו מנסה להדליק את האור, ובכל פעם היה איזה הבזק, איזה ברק. כנראה שהאינסטלציה החשמלית אצלו כבר מיושנת מדי. אחרי כששת אלפים שנה צריך לשפץ משהו פה ושם, להחליף קצת חוטים עייפים, איזה מפסק ראשי רעוע, קָבַל, לוסטר-קלמרה מתפוררת. כל חשמלאי מתחיל יכול לומר לכם את זה.

אז אתמול בערב, בכל פעם שהברק הזה הבהב לרגע, נגרם לו כנראה קוּרְצְ'שְלוּס (קצר חשמלי) של ממש. השאלטר (המתג) הראשי אצלו קפץ פעם אחר פעם, ואת שאגות התסכול והזעם שמענו בכל העיר.

נו בוודאי שזה מביך ומרגיז כל כך, בעיקר כשאתה אלוהים זקן, שכבר לא בדיוק זוכר כל כך טוב את כל הטקסט וכל הטֶקֶס.

אחרי כמה ניסיונות כאלה, שאגותיו הרעידו כנראה את העננות הקלה שבשמי הערב והלילה שלנו, והוא פרץ בבכי. דמעותיו נשרו לארץ בלי חסך, ממש גשם. יצאתי עם סברינה (הכלבה שלי) לטיול של ערב לגן הציבורי, ובכל פעם נרטבנו, כשהקוּרְצְ'שְלוּס חוזר וחוזר חלילה.

שאגות האכזבה והכעס שעברו בכל האזור, ודמעותיו של אלוהים, ממש הפריעו לנו בטיול הערב, הרטיבו אותנו ואת הדשא, וממש הכעיסו אותי.

איפה המטפל הפיליפיני שלו מבית האבות, לעזאזל. למה איננו ממלא את תפקידו כשצריך אותו?

שילך כבר לישון הזקן הזה, ושיקרא מחר בבוקר לחשמלאי צעיר, ואז יוכל לחזור עוד פעם על ההוקוס פוקוס ההוא שהכיר מאז . . . ולהדליק את האור באמצע הלילה, כמו פעם. "שיהי אור כבר לעזאזל ".