אנחנו היינו מאד מסריחים היום כשהרמת את כל פחיות
הארץ מתוך פחי הזבל, היישר לתוך בטנה של העגלה שלך, ואני רק התבוננתי בך מהצד. אז
הלכנו לעשות אמבט, כן שני גברים בגיל החמישים לחייהם באמבט אחד חם ומוקצף בניחוח
ורדים. אתה קרצפת לי את רגל ימין ואני סיבנתי לך את המצח ואחר כך את הגב. זאת
חלוקת התפקידים שלנו במקלחת, כמו גם בחלוקת אוכל. הנה, תמיד נשארת לנו רק ביצה קשה
אחת במקרר אני אוכל את הצהוב ואתה את הלבן. ואחרי זה אני תמיד מרגיש שבע, לא משנה
מה הייתה מידת הרעב שלי, ואז בלילה על המזרון אני ישן מאחור ואתה מקדימה. חלוקת
התפקידים בינינו לא מוגדרת ושונה, כמו גם בהבדלים באופיינו: אני יותר שאפתן,
כריזמטי, דעתן, אך גם הפחדן, ואילו אתה הוא האמיץ בינינו אך הבור, הליצן העצוב,
וזה שיודע לחלץ אותנו בסופו של דבר מכל צרה שבאה לנו מכל כיוון.
ואז בלילה אתה מתעורר בבהלה על הרצפה. כולך מזיע
מסיוטים שעוקצים אותך וגורמים לך לגרד את הראש שלך בלי הרף אתה לוקח את הרובה "לא!" אני צועק, אבל אתה לא מקשיב לי
ומרוב פחד וייאוש אתה יורה לעצמך בראש נופל אלא שאני זה שנפגע ועובדה-אתה קם, מנגב
שאריות הדם מהרצפה, הולך למכולת שפתוחה גם בלילה קונה בקבוק של עארק גמלים בלי שום
כוסות (לי אתה אף פעם לא מציע). אחר כך הולך לתחנה המרכזית, נמרח בישיבה על עמוד
בצד ומחכה. "למה אתה באמת מחכה?" שאלתי אותך פעם אחת
וענית לי בהיסוס קל: "לאוטובוס הירוק עם הסורגים שהביא אותי לכאן." ופעם אחת הוספת שאתה מחכה גם לאמא שירקה אותך וברחה
לאדמה, וכי אתה מחפש את החבר מהצבא שעשה לך קטע מסריח שבגללו אתה תקוע איתי עכשיו. ואז אתה קם, קולט איזה זבוב ממזרי שמספר בדיחה לעלמה
יפה עם זר פרחים על ראשה, ואתה מזדה עם מה שסופר ונקרע מצחוק. אני מרים את יד שמאל
וסותר לך בחוזקה ואחרי שנייה (שנדמית כמו נצח), אתה מחזיר לי ואני נופל לתוך ערימה
של קופים, והם מעיפים אותי לתוך ערימה של זבל. אתה מחייך ומבלי לבקש סליחה אתה קם
ואני אחריך. אני חייב לתפוס פיקוד חייב להוביל אותי אל הקונטרול.
וכשיורד הערב אנחנו חוזרים לדירה. אמבטיה, צהוב של
ביצה, הצד הקדמי של המיטה, והסיוטים...סיוטים עד שאתה לוקח את הרובה בשביל להביא
לעצמך כדור בראש (כדי שאני אפגע), אבל הפעם אני מנסה להשתלת על העניינים,
סטירה חזקה אני נותן לך, "לא ירון! לא
יהיה!" אתה צורח עלי בכוח וחובט עם היד בראש ומעיף אותי על הרצפה ואז זוחל
בקושי לקצה של החלון ומחזיר לך: "בצבא אתה היית הלוחם!" שפתינו יורקות
אחד על השני: "מת אלוהים אדירים! מת! לא רוצה יותר לחבר לעצמך את השברים
מהרצפה!" וצעקה עם דמעות של דם אתה צועק מהחלון לכל מי שעובר ברחוב: "צא
ממני צא ממני רעל מיותר אני חייב להמשיך ללכת מכאן!"
זה היה בדירה או אולי על ספסל בקצה של הגינה הוא שכב
שמה כשעיניו פקוחות בין שיחים או בין שתי ספות גדולות. צחנה עולה ממנו והאהבה מזמן
אינה התרופה למקרה הזה שלו. אולי הוא שם?, אולי הוא פה?, ואולי בשום מקום?. מת
אולי חי? את זה רק הרופא שיגיע מתישהו יקבע אבל מה שכן הוא לא לבד. הוא תמיד ביחד.
אף פעם לא בנפרד.
