מבעד לדלת הסגורה אני יכולה לשמוע את הקולות, למרות שמבחינתן של הילדות המשחקות בחדר הן נהנות כעת מפרטיות מושלמת ויכולות להתאמן באין מפריע במשחקי התפקידים שלהן, בדרך אל העולם האמיתי. הפעם בחרו לסדר את הבובות בכיתה, שהיא כמובן כיתה ג', כמו בחיים. שתי המורות של הבובות מתחרות ביניהן בהשמעת קולות דידקטיים נורא, למרות שאף אחת ממורותיהן, תודה לאל, לא ניחנה בטונים המעצבנים האלה.
ומה אמורות הבובות לעשות? ובכן, עוד מעט יש להן מבחן בתורה. חברתה של ביתי מרגיעה את יצורי הפלסטיק - "אם למדתן יפה בבית אין סיבה לחשוש מהמבחן", היא אומרת באדיבות ראויה לציון, וביתי מחרה מחזיקה אחריה, לרגע יוצאת מתוך תפקידה כמורה והופכת לחברה של הבובות: "צריך לכתוב את המבחן בדיוק, אבל בדיוק כמו שהמורה אוהבת וככה תצליחו".
טוב שהן לא יכולות לראות את ההבעה שעל פני. את הסוד הגדול הזה גיליתי מאוחר יותר, רק בבית הספר התיכון, ומאותו רגע ואילך הפכו המבחנים עבורי להתמודדות שכל כולה מכוון לניחוש המדויק ביותר של רצונות המורים שלי. זה עבד היטב בבחינות הבגרות ומאוחר יותר גם באוניברסיטה. הפעם היחידה בה נכשלתי בבחינה שם נבעה מטעות קולוסאלית בהבנת המורה. נדמה היה לי שהוא ירצה תשובות תמציתיות וקצרות, וכתגובה חטפתי 54. למועד ב' ניגשתי בלי לפתוח שוב אפילו ספר אחד, אבל בידיעה ברורה שהפעם אני שופכת מחברת שלמה. שפכתי, הצלחתי.
גילוי סוד ההצלחה כבר בכיתה ג' מדאיג אותי, מפני שמאחורי הגילוי והציניות שבו רובצת בעיה אמיתית: האם מבחנים שבודקים ידע של ילדים קטנים הם באמת השיטה היחידה להעריך את הידע? ולמי ההערכה הזאת תורמת ומה היא מבקשת להשיג?
הסטטיסטיקה מלמדת אותנו שבגילאי בית הספר היסודי, לרוב בנות מצליחות יותר במבחנים. האם זה בשל תבונתן היתרה, או בגלל כישוריהן החברתיים המפותחים יותר ויכולתן "לקרוא" את הזולת ולרצות אותו טוב יותר מבנים קטנים? והאם - באמת צריך לשאול זאת מדי פעם - השיטה בכלל עובדת?
ילדי בית ספר יסודי ניגשים למבחנים בתערובת של שעמום, מיאוס ופחד מפני כישלון. מבחן לעולם אינו "כיף", אפילו אם היה קל נורא וכל התשובות נשלפו כסדרן וגם בזמן. החזרה המתודית לקראת האירוע המפחיד לרוב מתבצעת רק עם תיווך הורי: תראו לי ילד שמתיישב בחדווה ללמוד למבחן ומשנן בחפץ לב את מה שנחוץ, ואראה לכם את התאום האבוד של אלכס מ"היפה והחנון". ילדים כאלה הם מעטים מאוד, ואף על פי כן חוויית המבחנים נכפית על כולם כאילו אין בלתה, וכאילו אי אפשר היה, מדי תקופה, לשבת עם תלמידים - נניח, עשר דקות לכל תלמיד? - ולערוך מבדקים אישיים שתכליתם לבחון מה הבין הילד ומה קלט, לא מה שינן ומה למד בעל פה.
אבל שיטת המבחנים עדיפה על רוב המורים והמחנכים - לא מפני שהיא תורמת לידע, לרווחה או להנאה של תלמידיהם מבית הספר, אלא מפני שהיא מאפשרת להם להציב מראה מול התנהלותם-שלהם בכיתה ולבדוק עד כמה עמדו ביעדי משרד החינוך, עד כמה הם רחוקים מן ההישגים המצופים מהם במבחני המיצ"ב ובפיזה והיכן הם עומדים בטבלאות עלומות של המפקחים הקצועיים שלהם - וכל זה טוב ויפה ואפילו נחוץ להתנהלותו התקינה של מפעל החינך בכללותו, אבל לא קשור כלל ליכולות הלמידה ולהתנהלותם התקינה של הקליינטים הקטנים של המפעל.
מבחנים כיתתיים מאפשרים למורה להעריך את הישגיו של היחיד לאור הממוצע הכיתתי, אבל לא את מה שבית הספר באמת רוצה מתלמידיו - שילמדו לחשוב, שיטמיעו את הידע הנרכש שלהם בחייהם, שיהיו בני אדם ביקורתיים ויצירתיים יותר מכפי שהיו בשנה שעברה ובשנה לפניה.
אני עדיין מחפשת את הקשר בין זה לבין "מי אמר למי" במבחן האחרון בתורה. הבובות, אגב, עברו אותו בהצלחה, כי הן כבר יודעות לקרוא בפרקי התורה, כך ש"מי אמר למי" יהיה בעיניהן חשוב בדיוק כמו מה שנאמר. חברתה של ביתי צייצה בקול בובתי, "בטח משה היה נורא מסכן בלי המשפחה שלו בארמון של בת פרעה", ובתי ענתה לה, לצערי - "מה זה משנה, זה לא יהיה במבחן".
