את האור בעיניי
את מלכת לבבי...
השורות החלו לזמזם שוב באוזניה מרגע שהמונית יצאה לדרך. אלונה נרעדה, ניסתה לגרשן ממוחה כגרש זבוב טורדני והפנתה את פניה לעבר החלון. הגשם פסק ושמש עולצת כבשה נתיב בין העבים הנסוגים במהירות. היום יהיה יפה, הרהרה, וזהרורי תקווה הנצו בעיניה הכבויות ודללו את העננה גם מנפשה.
סובבה את ראשה והביטה באדיר שישן בישיבה על המושב לידה, ראשו עטור התלתלים החומים מופנה אליה ומזווית פיו הניצני, הפתוח קמעה, השתלשל חוט דק של רוק לעבר סנטרו. ליבה עלה על גדותיו - כה תינוקי, תמים וחסר ישע נראה בשנתו. ויפה תואר, אמרה לעצמה ולא יכלה להימנע מלחשוב עד כמה הוא דומה לאביו, אותם תווי פנים גבריים במהדורה ילדותית מרוככת, אותה גומה מרומזת בסנטר, אותם אברים ארוכים שבישרו על קומתו הגבוהה העתידית של הגבר שיהיה בנה. ארשת פניו האחרת, זו מיום שישי האחרון במסיבת יום ההולדת של נויה, הבליחה בעיני זיכרונה וליבה נחמץ. אגרפה בחוזקה את כפות ידיה המונחות בחיקה וחשה את ציפורניה ננעצות בבשרן.
החניקה בתנועת יד זריזה את הפיהוק הרחב שעמד להימלט מפיה ומרפקה הבריש את לחיו של אדיר. הוא מלמל משהו וסובב את ראשו לצד השני. עקבה בדאגה אחר תנועותיו חוששת פן יתעורר, והתפללה שיוסיף לישון במשך הנסיעה הארוכה צפונה. עדיין לא גמרה אומר בנפשה מה תשיב לבנה כשישאל מדוע הם לא חוזרים הביתה, לאבא.
זה הלילה השני שכמעט ולא ישנה, רק לקראת הבוקר העייפות הכריעה והיא נמלטה לכמה שעות שכחה מסויטות. ההחלטה, שהבשילה במהלכו של ליל שישי, החלה להתגבש כבר בשעה ששבה הביתה אדומת פנים וחפוית ראש גוררת אחריה את אדיר ההיסטרי ממסיבת יום ההולדת של בת השכנים: עד כמה שהדבר תלוי בי, הוא לא יגדל להיות כמו אביו.
הציצה בשעון שעל פרק ידה: רק מחצית השעה חלפה מהרגע שעזבו את הדירה. שוב התפללה שבנה לא יתעורר ולא יתחיל להפגיז אותה בשאלות בנוכחות הנהג הזה, שמנסה לפתוח עימה בשיחה מהרגע שהחלו בנסיעה, ורק העדר שיתוף הפעולה מצדה ריפה בינתיים את ידיו. שתי מזוודות כרסתניות ושלוש קופסאות קרטון מלאות בצעצועים שהעמיס בתא המטען ועל המושב הקדמי של מוניתו עוררו את סקרנותו ונתנו דרור להשערותיו, והמבטים שהגניב לעברה במראה העידו שטרם אמר נואש מלמשוך אותה בלשון.
את האור בעיניי
את מלכת לבבי
לך אקדיש את חיי
אם רק תהי אשתי....
אוף, לעזאזל עם זה! כל סוף השבוע זמזם השיר באוזניה ללא הרף, ליווי נלעג להכנות לעזיבה שבצעה בהיחבא, כדי שאדיר לא ירגיש, חששה פן תומר יצלצל והילד יקדים להרים את השפופרת ויספר לו שאימא אורזת מזוודות. רק לאחר שהוא כבר נרדם העמיסה את הבגדים שנערמו על המיטה הזוגית אל תוך המזוודות שהורידה מהבוידם. כשנעלה את הדלת ונדרה שלא תשוב לכאן יותר, שב השיר לזמזם באוזניה. בליל חתונתם, כשהעביר אותה חבוקה בזרועותיו ולבושה בשמלת כלולותיה את סף הדלת הזו, זימר תומר באוזניה את השיר שחיבר והלחין לכבודה, אותו שר לה לראשונה כורע ברך כשטבעת יהלום בידו המושטת, ביום שביקש את ידה.
נאנחה ועצמה את עיניה. אוי תומר, תומר. פניו הנאות ועיניו האוהבות כשהרים את מבטו ושאל האם תסכים להיות אשתו. הצהלה שלה מאז. הנשיקה לאחר שענד לה את הטבעת. ההתרגשות, ההכנות לחתונה, האושר.....
"כמוך בדיוק נראית אשת חלומותיי," היו המילים הראשונות שאמר לה ביום שהכירו, במסיבת השחרור של בן כיתתה. היא הרימה מבטה לגובה עיניו והסמיקה. לא אמרה לו אז, אלא רק מאוחר יותר, שכך, כמוהו בדיוק, נראה גם אביר חלומותיה, תמיר, רחב כתפיים וכחול עיניים.
מתי החל האושר להבאיש?
כיום היא כבר יודעת. עוד לפני החתונה, ביום שבישר לה בהתלהבות שנתן מקדמה לרכישת הדירה מבלי להראות לה אותה, מבלי להיוועץ בה. אז מצאה תירוצים מתירוצים שונים להצדיק את התנהגותו, רצה להפתיעה, לשמחה, והיא כפוית טובה ושמחתה אינה שלמה... את הרהיטים כבר קנו בצוותא, אך דעתו הכריעה בבחירתם והיא נכנעה, הרי הוא זה שמשלם את הרוב, היא עדיין לומדת ותרומתה הכספית מזערית...אולי משום כך גם לא הצליחה להרגיש ממש בבית בדירה זו בשש השנים שעברו עליה שם.
והיו הטלפונים. עד שנורית, אחותה, לא בטאה זאת בקול, לא חשבה שמשהו לא תקין, האמינה שכך נוהגים זוגות שאוהבים. " קצת אובססיבי בעלך, ממש מגזים, " הרימה גבות כשענתה לשיחה הרביעית שלו במשך אותה יציאה ראשונה שלהן יחד, זמן קצר לאחר החתונה. בהמשך נורית אמרה לה דברים מפורשים הרבה יותר. "את חיה עם פצצה מתקתקת, היזהרי לך," היו דבריה לפני שהסתלקה מדירתה באותו ביקור אחרון ומאז לא דרכה יותר אצלם. וגם אמה החלה עד מהרה לפקוד את ביתם לעתים רחוקות בלבד, ורק לאחר שווידאה שתומר לא נמצא.
אך עוד הרבה לפני שנורית, היה הביקור של שירלי, חברתה הטובה שנסעה ללמוד בניו יורק והחמיצה את חתונתה. כמה שמחה לארח אותה בביתם החדש כשהגיעה בקיץ לביקור, עמדה על כך שתישאר אצלם לסוף השבוע, יש להם חדר פנוי לאורחים שיהפוך בעתיד לחדר ילדים, תכיר את תומר, יבלו קצת ביחד. למחרת, בשבת בבוקר, נורית הזמינה מונית ונסעה לבית הוריה. "הוא passive aggressive כלפיי ואני יודעת מתי אני לא רצויה," ענתה כשלחצה עליה שתישאר. באותו יום רבו את מריבתם הגדולה הראשונה. הוא טען שחברתה ממציאה, שלא היו דברים מעולם, שהוא התנהג בנימוס ולא רצה להפריע להן. אך היא ידעה על מה שירלי מדברת, חשה בעצמה את הרחש המבעבע מתחת להתעלמותו המופגנת.
"אימא, לאן אנחנו נוסעים?" אדיר היה ער וסקר אותה בעיניו הכחולות הגדולות, עיני אביו. כששלפה אותו ממיטתו, הלבישה לו את המעיל מעל הפיז'מה ונעלה לו את נעלי הבית, היה רדום ולא שאל דבר, המשיך לישון במונית ברגע שחגרה אותו במושב.
אלונה התנשמה והחניקה אנחה. "הולכים לבקר אצל דודה נורית. אתה רעב?" שינתה נושא, "הבאתי לך פיתה עם גבינה צהובה ומלפפון". הוציאה מתיקה חצי פיתה עטופה במפית נייר והגישה לו. הוא נגס והמשיך לשאול בפה מלא, "גם אבא יבוא?"
"הוא לא יכול, הוא במילואים," ענתה קצרות.
"הוא מרשה לנו לנסוע? לא יכעס עליך שוב?"
הפצצה, שהחלה לתקתק כבר בתחילת חייהם המשותפים, התפוצצה לראשונה אחרי שאדיר נולד. בתחילה היו אלה פיצוצים קטנים, מבוקרים, אך אפילו היא לא הצליחה להשלות את עצמה יותר שאלה זיקוקי די-נור. היא זוכרת כל פרט ופרט מהיום בו נפל דבר ביחסיהם.
כשלושה שבועות לאחר הלידה הלכה לראשונה לבדה לטיפת חלב עם אדיר, עד אז יצאה עם התינוק רק בחברת תומר. פגשה שם אישה צעירה ששכבה לידה בבית החולים, שתיהן ילדו באותו יום. יצאו בצוותא מטיפת חלב והתיישבו במרכז המסחרי הקרוב, הזמינו קפה והחליפו חוויות על הילדים ועל הלידות. התינוקות ישנו בעגלותיהם, השיחה קלחה והזמן חלף בנעימים, מזמן לא הזדמן לה לשבת עם חברה, הקשרים הקודמים שלה התאיידו מאז החתונה. קבעו לשמור על קשר והחליפו מספרי טלפון, הסתבר שהן מתגוררות במרחק יריקה זו מזו ולא ידעו זאת. רק כשהגיעה הביתה נוכחה שהטלפון הסלולארי נשאר על השיש במטבח. ראתה שתומר חיפש אותה פעמים אין ספור, גם בסלולארי וגם בטלפון הביתי. חייגה אליו ולא נענתה.
צמרמורת חולפת בגבה כל אימת שנזכרת באותו יום. אז נקבע הדפוס שהפך ללחם חוקה בשנים הבאות: האשמות, צעקות, מילות גנאי כשהמילה "שרמוטה" מככבת בהן, ואז, לאחר שלב השלהוב העצמי, כשקלחת כעסו הגיעה לשיא הרתיחה – הרמת היד...
לא, באותו אירוע מכונן ראשון הוא לא הנחית את ידו עליה, רק ניפץ באגרופו את הצלחת הדקורטיבית שעמדה על השולחן בסלון, פצע עצמו, קילל והסתגר בחדר האמבטיה.
עבר עליה לילה לבן – ראשון מני רבים במשך שנות נישואיה – על ספת הנוער בחדרו של אדיר. אז רצתה לעזבו בפעם הראשונה, ראשונה מני רבות שבאו לאחר מכן, כשכבר לא הסתפק בלשבור חפצים שהתמעטו והלכו בדירתם, והיד או האגרוף נחתו על ראשה. בגופה או פניה מיעט לפגוע, נמנע מלהשאיר סימנים, בעיקר ראשה ספג את פרצי זעמו.
ודפוס נוסף נקבע באותו לילה מכונן ראשון. כבר נרדמה רווית דמעות כשחשה יד המלטפת את שערותיה. הוא כרע ליד המיטה, קבר את פניו בגופה ומירר בבכי, התחנן למחילה. הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה למיטה הזוגית, כיסה את גופה בנשיקות, ביקש שוב ושוב סליחה.
והיא סלחה. אפילו התנצלה על שהדאיגה אותו, על ששכחה את הטלפון בבית, על ש...
ההתעלסות אחרי הפיוס, הראשונה מאז הלידה, הייתה מהוססת, ביישנית. השנייה כבר הייתה סוערת, רווית יצרים, והוא נשבע לה באהבתו, ושלעולם, לעולם לא.
"אימא, אנחנו נוסעים רחוק נורא...אם אבא יחזור ולא נהיה בבית, הוא יתרגז, את יודעת." עננים כבדים בעיניו של אדיר.
"אל תדאג, הוא יהיה במילואים עוד הרבה זמן," התחמקה.
לא, תומר לא אהב שהם נעדרים מן הבית. לא החלה לעבוד במקצוע שרכשה כי תומר העדיף שהיא תחנך את אדיר ולא "נשים זרות שעושות זאת תמורת תשלום ולא איכפת להן מהילד, עד גן חובה אין לו מה לחפש בגן, את הרי מורה ויכולה ללמד אותו פי אלף יותר מכל הנשים הללו," פסק. וכך היה.
דברים רבים תומר לא אהב. לא רצה לבקר אצל אמה או אחותה ולא הסכים שתלך לשם בגפה "כי הן לא סובלות אותי ומסיתות אותך נגדי. אני ואדיר המשפחה שלך עכשיו!"
לא אהב להיפגש עם חברים משכבר הימים, לא שלו ולא שלה, "ראיתי איך המניאק ההוא הסתכל עליך, ממש נזל לו הריר מהפה, עם אישה כמו שלו, מה הפלא."
תומר לא אהב. וחומות הכלא התהדקו סביבה.
ילד צריך אבא, ילד צריך אבא, דקלמה לעצמה בכל פעם שהפיתוי לקום וללכת הפך כבד מנשוא. וגם ילדה צריכה אבא, והילדה שהיא הייתה לא הכירה את אביה. הוא נהרג במלחמת לבנון והשאיר אלמנה עם ילדה בת חמש ותינוקת בת חודשיים. לנורית יש מעט זיכרונות ממנו, לה אין. רק סיפורים ותמונות. וגם דמיון שבעזרתו בנתה לעצמה מערכת יחסים עם אותו גבר בעל עיניים רכות ששיגר אליה את חרוזי חיוכיו משלל התמונות שבאלבום. היא זוכרת שלעתים, כשילדים זרים הציקו או הרביצו לה, הייתה מוצאת נחמה פורתא במילים אגיד אותך לאבא שלי - ובאותו רגע אף נטתה להאמין שהדבר אפשרי.
... ותומר אבא מדהים, הוא משוגע על אדיר, מעריץ את הקרקע עליה דורך, מוכן לעשות בשבילו הכל.... וגם בשבילי....
כי היה גם תומר אחר. תומר שמוכן לרוץ באמצע סופת גשמים על מנת להביא לה מאכל שחשקה בהריון. תומר שקם בלילה לטפל בתינוק צורח שהצמיח שיניים כדי לאפשר לה כמה שעות שינה, ולמחרת הלך טרוט עיניים לעבודה. תומר שידע להצחיק אותה עד דמעות בסיפוריו ובדיחותיו. תומר שעורר את חושיה והביא אותה לשיאים שלא ידעה על קיומם... ואת אותו תומר היא אהבה, והוא זה שגר איתה בבית דרך קבע, ורק לעתים, רק לעתים צץ התומר השני... ואם רק תיזהר, אם רק לא תיתן לו סיבה, כי אז אולי לא תהיה הפעם הבאה... כי ילד צריך אבא והיא לא יכולה לעשות זאת לאדיר, וגם לא לתומר, איך , איך תיקח את בנו ממנו בגלל כמה מכות......
פצצה מתקתקת - המילים הללו, שהדהדו בחדרי זיכרונה מאז נאמרו על-ידי נורית לפני 6 שנים תמימות, חזרו לרדוף אותה. כך, כך בדיוק קראה אימא של נויה לאדיר.
ליבה בישר לה רעות כששמעה את קולו הלחוץ של אבא של נויה בטלפון, כמחצית השעה לאחר שהביאה אותו לשם: "בואי בבקשה לקחת את אדיר, הוא מתפרע כאן."
בלב חמוץ דהרה לביתם. מצאה את אדיר ההיסטרי שרוע על הרצפה, צורח ובועט באוויר בידיו ורגליו. נויה, ילדת יום ההולדת, בכתה בכי תמרורים ואמה הצמידה לראשה מגבת לחה. ילדים נוספים בוכיים, דפים צבעוניים קרועים וחלקי משחקים פזורים בכל מקום השלימו את התפאורה.
"הוא התחיל לפתוח את המתנות של נויה והיא התנגדה," החל אביה של נויה להסביר, "התחיל להשתולל ולקרוע את העטיפות. נויה ניסתה לעצור בעדו, משכה לו ספר מהיד ואז הוא התנפל עליה וחבט באגרופיו בראשה בכל כוחו, היה היסטרי לחלוטין, כשתפסתי אותו בניסיון להרגיעו, בעט לי ברגל."
היא הרימה את אדיר ונמלטה עמו מהדירה אך פגיונות לשונה של אימא של נויה השיגוה ושיספו את נפשה: "הילד הזה לא נורמאלי, ממש פצצה מתקתקת!"
אלונה הביטה בבנה. הוא צייר באצבעו עגולים על השמשה. כה מתוק, תמים ורגוע. עד ש... ובספטמבר הוא מתחיל גן חובה.
הוא לא יהיה כמו אביו, לא עד כמה שהדבר יהיה תלוי בי - חזרה בלבה כמו מנטרה על נדרה.
