קופסאות קרטון חיים שוקרון
שוטט בין המדפים, בחנות הענקית לציוד משרדי. חומות ארוכות של מוצרים, ניצבו כחיילים והוא סוקר את המסדר. הכל קרץ לו למשש ולבדוק את המחיר. לבדוק את החידושים והעיצובים החדשים. במחלקת המיחשוב , יש תמיד חדש ומסעיר. מחשבים שהולכים וקטנים משנה לשנה.ציוד נילווה שטיבו משתבח ומחירו יורד מביקור לביקור. מבצעים של הרשח, תמיד גורמים לו להרהר. אם לא הגיע הזמן, להחליף את המדפסת הישנה והגדולה, ביצור קטן קומפקטי וחתיכי.
אך לא הפעם. הפעם הגיע לחנות במטרה ברורה. הוא ידע את שצריך לקנות. ידע שאפשר למצוא את זה, במדפים שבקצה החנות.
בהגיעו לשם, חיפש, אך לא מצא. אולי שינו את הסדר. איפה המוכרים כשצריך אותם?. צריך לחפש אותם כמו במשחק המחבואים, בין לשורות המדפים. תמיד ניראה לו שהם מסתתרים וצריך למצוא אותם. אחת! שתיים! שלוש! תפסתי אותך! אתה עומד! חשב תמיד כשגילה עובד, בחולצה אדומה של הרשת, בין המדפים. כמו אז, בילדותו הרחוקה, במשחקי השכונה. הוא שלח מבטים לאורך השורות עד שגילה עובדת ושאל למקומם של האריזות. היא הפנתה אותו למקום שלשם הועברו.
הוא בחן את הגודל. כן, זה מתאים. אפשר לקנות ביחידות בודדות או בחבילות ארוזות של עשר יחידות, במחיר זול יותר. ניסה לחשב כמה יספיקו כדי לסיים את העבודה?. עשר ניראה לו סביר. כן, עשר זה בסדר. אם יצטרך עוד, יקנה בודדים. רווח לו. הוא לא היה קמצן, אך לבזבז כסף מיותר, לא אהב. כן, זו עיסקה טובה.
פתח את הדלת. הריח המוכר והכבד, היכה בפניו. ריח ילדותו וריח זיקנתם של הוריו. גם אלה וגם אלה, חלפו.ניכנס למטבח והדליק את הקומקום הישן.זה התחיל לרחוש בקול גדול. מתלונן על עבודתו הקשה ועל שנותיו הרבות.
אתמול, החליט שהגיע הזמן, לטפל במה שנותר בבית הוריו.למיין ולארוז הכל כדי לשמור. צריך לעבור על כל הניירת, האלבומים והתמונות. אתמול גם באו, מהאגודה ההיא, ולקחו את כל הבגדים והמצעים, שהיו בארונות.את כל המטבח, היה בטוח שאיש לא ירצה. להפתעתו, עד לערב, לא נותר דבר ממה שהוריד והניח על גדר הבית. נותרו בבית הרהיטים,מוצרי החשמל והניירת. החליט שהוא מאכסן את הניירת והדברים החשובים בארגזי קרטון סטנדרטיים. כאלה ששומרים בהם תיקי תיוק משרדיים. את הריהוט ומוצרי החשמל, ימכור, למרבה במחיר.
כן, עשר קופסאות קרטון זה בסדר, חשב, כשהוא לוגם מהקפה, בכוס זכוכית מיושנת.רק אצל הוריו, שתה קפה שחור, בכוס זכוכית פשוטה. יש לקפה בכוס זכוכית, טעם שונה, רחוק. לא כמו הקפה בביתו, בסיפלי חרסינה, שרעייתו התעקשה לקנות. כוסות זכוכית?, זה של זקנים, פסקה. כך, כל אימת שבתת המודע שלו, עלה טעם הקפה של פעם, הלך לבקר את הוריו.
הוא החל מסדר את אלבומי התמונות. עילעל בהם, התעכב פה ושם על תמונה מסויימת, והכניסם לתך הקופסא. תור המיכתבים הישנים הגיע. מיין את האישיים והחשובים וזרק את הלא חשובים, תיכתובת של מוסדות ועלוני הפירסום שנישמרו משום מה. היה מקום בקופסא של האלבומים, גם למכתבים ולעוד ניירת. ספרים, קיבלו קופסא חדשה. היא התמלאה כל כולה. פמוטי הכסף וחפצי אמנות קטנים, שאימו אהבה, ארז בתוך נייר עיתון למניעת שבר ומילא קופסא נוספת. נותרה עוד ערימת מסמכים הקשורים לדירה, חוזים ושאר ניירת רשויות. אלה אוכסנו יחד עם תמונות המחזור , שלו ושל אחיותיו,.
זהו? זה הכל? , הסתיים כל הסידור. בפליאה, הביט בארבע קופסאות הקרטון ובשאר הקופסאות שהיו עדיין באריזתם.הוא הופתע מחוסר יכולתו לחזות את הכמות שיצטרך לארוז. מה זה הכל?, כל חייהם של הוריו בארבע קופסאות קרטון?
לפתע, חש את הכדור ההוא, ששנים לא חש, עולה מחזהו. מעיק על צווארו, מתחת לליסתותיו, היוצרות את המחסום. המחסום האחרון שאינו מצליח לעצור ולחסום את מועקתו. המחסום שניפרץ ולא הצליח לחסום את הדמעות, שפרצו מעיני. פרץ בכי גדול,הרעיד את כתיפיו. דימעותיו, שטפו את פניו מבלי שינסה לנגבם. אפו ניגדש ונשימותיו החטופות, דרך פיו, יבשו את גרונו.
סוף סוף, התאבל על מותם של הוריו. הוריו, המונחים לפניו, בארבע קופסאות קרטון.
הזכויות שייכות לחיים שוקרון
