ארזתי לבד/ יעל כרמי גבאי כל הזכויות שמורות

כן, ארזתי לבד.

אף אחד לא נתן לי להעביר כלום.

לא היה בעצם מה לארוז, מזוודת הששונות ריקה.

חבל היה לבזבז אפילו דיו של עט שחור.

אז הם לא כתבו ולו מכתב.

אז , את הכל העבירו לי בעל פה.

גם את ה... קללות.

גם זוג גרביים יגעות.

על הפנים.

כן ישר. פגעו בול...

אף אחד לא נתן צידה לדרך.

"היא תמיד מסתדרת" הרהרו.

זו הפעם הראשונה בעצם,

שהייתי מושא להרהור.

אתה מהרהר, משמע אתה קיים.

ואולי היה מוטב שלא תהרהר בכלל...

כך אולי לא היית קיים

...בכלל.

כן. נוסעת.

אף אחד לא יותיר יותר רישומו עלי .

את הכל כבר חוויתי ראיתי שמעתי.

אותי כבר לא מפתיעים.

גם השירים כבר מתורגלים,

מתוזמנים,

ואחר כך הקוראים

מסמנים שורה שלמה של לבבות.

מישהו כ ן חושב עלי שם.

את כל מה שהיה כבר מיציתי

הכל אותו טעם.

מר ונמהר.

משהו הציע מסטיק.

מנטה.

כמו החיים .

כמו מזוודת המילים

שאינה מכירה את הדרך לבית הבראה.

מחר אולי ישלחו לבבות צבעוניים,

כשאשורר עוד שיר שמח של החיים.

כן. יש גם רגעים אחרים

מכירה אותם,

יש בינינו הסכמה שבשתיקה.

מותר לי יום לצחוק ויום לבכות