הזבוב שחלם שהוא נשר / אאוגוסטו מונטרוסו
(מספרדית: טל ניצן-קרן)
היה היה פעם זבוב שחלם כל לילה שהוא נשר ושהוא מעופף לו בהרי האלפים ובהרי
האנדים.
בהתחלה לא ידע את נפשו מרוב אושר; אבל כעבור זמן-מה החל הדבר להעיק עליו,
כי חש שהכנפיים גדולות מדי בשבילו, הגוף כבד מדי, המקור קשה מדי והציפורניים
חזקות מדי; בקיצור, שכל המנגנון הגדול הזה מפריע לו לשוטט להנאתו על העוגות
הטעימות או על הטינופות של בני-האדם, וגם להתנגש בכוונה התנגשויות מכאיבות
בחלונות חדרו.
למעשה לא השתוקק להלך בגדולות, בגבהים, באוויר הפתוח, וגם לא למטה מזה.
אבל כשהיה מתעורר, הצטער תמיד בכל ליבו על שאינו נשר שמסוגל לנסוק להרים,
והתעצב על שהוא זבוב, ולכן הרבה כל-כך להתעופף, ולהתרוצץ, ולחוג באוויר, עד
אשר לאט-לאט, בלילה, שב והניח את רקותיו על הכר.
(מתוך הספר: הסימפוניה הגמורה)
זהו סיפור על תחושת הדיסונאנס הטבועה בטבע האנושי. האדם חי תמיד בתחושת החמצה שהדשא של השכן ירוק יותר,ממש כמו אותו זבוב שחלם שהוא נשר. הוא שכח רק מספר דברים- שכזבוב הוא עף למרחקים קצרים, שמשקל גופו נמוך,שאינו עוף טרף ושכל חסרונותיו הם חלק ממהותו ולעולם לא יוכל לנהוג כנשר...החג ונוסק להרים,שממריא עוף ושגופו אחר לחלוטין.ולכן האושר הרגעי שחש בהתחלה-אח"כ נעלם,וכלמכאוביו באו לו בשל חלומותיו המוגזמים,רצונו לחיות חיים אחרים גרמו לו סבל והתנגשויות מכאיבות.
ניתן ללמוד רבות על הטבע האנושי,דרך אותו זבוב ששואף להיות מי שהוא לא, מוכן לשלם מחיר כבד כדי להנות ולו לרגע בשל ההנאה הגלומה בחוויה להמריא כנשר,להיות חזק ועצום כמותו.הסיפור מבקר גם שאפתנות שאינה יודעת גבול , חלומות באספמיא שמתפוגגים ואזי בפוגשם את המציאות לא נותנים מנוח ושלווה נפשית לחולםאותם,חלומות על ציפייה להנאה שנעלמת,כי כשאדם עוזב את הסביבה המוכרת לו ומנסה להיות מה שהוא לא ועם "תפאורה "אחרת-כל המשמעות שחיפש בחייו האחרים נעלמת...
אדם שדומה לזבוב זה מצוי לא פה ולא שם-כשמתפקח מחלומותיו השקריים הוא מצטער שהוא לא נשר הממריא אל על,ומנגד מיצר על כך שהוא זבוב-דבר שלא נותן לו מנוח.כנראה שכולנו זבובים כיוון שבחיינו איננו מסתפקים במועט ובקיים,וחושבים שהאושר נמצא על כנפי נשרים,על הר אחר..דבר שמעיק ומכביד במבחן התוצאה.
יש פה בהחלט חומר למחשבה ולבחינה מחודשת-האם שווה להתהדר בכנפי נשרים שאינן מתאימות לאדם הקטן הפשוט?לחפש אושר במקום אחר, וכה להתייגע בשל החיפוש הזה? לסבול דרך שתעיק שתגרום להתנגשויות ומחיר שכזה?או להבין זאת קודם לכן,ללא ההתנסות המכאיבה?האם עלינו לחכות ללילה ,לסוף יומינו וחיינו כדי למצא מנוח מדרכינו השגויה?להבין רק אז שטעינו?או אולי ניתן לחסוך דרך חתחתים זו?כנראה שאיןתשובה חד משמעית פה.יש אנשים שחייבים ללמוד דרך התנסות ואפילו מכאיבה,ויש אחרים שידעו את
מקומם מלכתחילה ולא ינסו דבר.מי מאושר יותר? איני יודעת
שבת שלום יקירי.מקווה שנהניתם מהספור שמצאתי ומהניתוח הקט שלי.
