בין השמשות

היא הייתה שם, לבושה שמלה ארוכה, קוראת תהילים. "היה לא תהיה"-כך שמעה וכך גם האמינה.

"אל תיגע בי- אל תיגע בי" קראה בתחנון אל השוטר שפניו כמו היו אטומות. אך ליבו זה מכבר נסדק.

היא קמה ממקומה ופסעה מתוך הקבוצה אל עבר האוטובוס המחכה להובילן אל מעבר לתחום האסור, התחום שנאסר, התחום שיפונה, שישנה פניו, פניה.

לאחר חמש שנים האירה השמש מזווית אחרת ובארץ אחרת, האירה קלושות אל סמטה אפלולית מאחורי מבנה תעשייתי, בעיר אחת בארץ נכריה. היא הגיחה משם ופסעה אל הרחוב, צחוקה צחוק פרוע. יום צילומים ממושך הסתיים. היא עיכסה אנה ואנה, נעלי העקבים שלה השמיעו רעש מטקטק שבעיניה היה מתקתק ובעיני אחרים מטרטר.

"את פנויה מחר?" קיבלה הודעת מיסרון.

"אבדוק ביומן ואתן לך תשובה." ענתה.

עיניה  הביטו לשמיים התכולים. הסמטה הסתיימה בשדרה רחבה ובה דקל ועד דקל ועוד אחד, ובעדם קרני שמש היוצאות מתוך עיגול צהוב צהוב ובו מעין תכלת שהתמזגה עם כחל הצללית שבעיניה.