הטבעתי את חושיי

 דוהרות המחשבות ללא מעצור,
מביאות אותי עוד צעד לאחור,
שם, בקיפולי הזמן, בין מחשבה למחשבה,
הנפש עוד בוכיה, צמאה היא ורעבה.

 סחרחר עליי ראשי, אובדים חושיי,
מרצדים המראות, מבלבלים את עיניי,
ברחתי, כי עוד אחזור למחוזות ההם,
למחוזות השמורים, ללא חת, ללא שם.

הטבעתי יגוני בטיפה הצלולה, המרה,
צללה נפשי בים הזיעה הקרה,
נעור לאור יום, תחת השמש הקופחת,
שאת קרניה אל מיצחי הרטוב שולחת...