טקסט

את מוציאה מחברת מהתיק ומתחילה לכתוב אותנו

אני מביט בך ושותק

אין לי מה לומר

את ממלמלת, החיים שלנו הם טקסט

שאי אפשר לערוך

ואני חושב, אם חיינו היו יכולים להיכתב כמו דו"ח סודי

כמה מחיקות היו עליהם, כמה חלקים היו נצבעים בשחור

שאיש לא יראה, שאנחנו לא נזכור

הכאב בעיניים, הצריבות בלב

ועל הקירות סימני מאבק

מזכירים לנו את מה שיש

את כותבת רחמים, אני כותב אותנו עצובים

פנים נפולות ומגע שלא מתחדש

המחברת מתמלאת מהר

את לא שוכחת שום פרט

עכשיו אי אפשר לתקן

אי אפשר לבלוע הכל

כשאת הולכת לישון, אני מדפדף

דפים עמוסים בפרטים ריקים

שורות מלאות בסכינים קטנות

שחותכות את הבשר בלי לרחם

ואני חושב עלינו, שם, בגלגול אחר

האם זה היה שונה?

בבוקר, כשתתעוררי, את תמשיכי מהנקודה שהפסקת

שום דבר לא ישתנה, שום דבר לא יימחק

את תכתבי את הטקסט שלנו

ואני אחשוב, איך אי אפשר לערוך את החיים