הכותרת של מחר

השקיעה הרדימה את השמים ומשכה אחריה כוכבים וגם ירח אחד שכבר מזמן נהיה אדיש למראות פנסי הרחוב שהחליפו את אורו הלבן והבוהק. על הגג ירון עמד לו, עם אקדח טעון בידיו השמאלית ובידיו הימינית שערות הזונה הבלונדינית שזה עתה הפריש על ביטנה את רעבונו הדביק.

היא בכתה בשקט כי פחדה שכל דציבל גבוה שיצא מפייה יחתוך את סבלנותו של לקוחה ובלחיצת הדק אחת גופה שהיה שרוע בחיים יהיה סתם עוד גופה בתוך מקפיא באבו כביר.

היה קר ואפו של ירון כמעט וקפא, הוא חשב כמה כוח יש בידו הזעירה, יש לו את הכוח ברגע זה לקחת את החיים ויש לו את הכוח להמשיך את החיים

והוא אהב את זה, זה נתן לו להרגיש את ההרגשה שמעולם לא באמת ניתנה לו. להרגיש אלוהים. הוא חייך מעט ואז הזונה שאלה אותו בקול צרוד ומבוהל "למה אתה עושה את זה?, יש לי משפחה וילד בן ארבע בבקשה!"

ירון שהיה עסוק בליקוק הטעם החדש של ההרגשה שניתנה לו משך בחוזקה בשערותיה וזרק אותה על הרצפה, כיוון עליה את נשקו, אמר לה שהוא החליט איך לסיים לה את החיים והדרך שבה הוא הולך לגמור לה את חייה ממש יצירתית ואינטליגנטית כמו שרואים בסרטים, "לא!" הזונה צעקה ברחמים, אך לירון זה לא היה אכפת.

"גופת אישה בת 30 נמצאה על גג של בנין מגורים" היה רשום באחד העיתונים של שבת בקטן באחד הדפים, ירון חייך, סוף סוף מישהו באמת מודע לעבודה שלו, כל החיים טרח ועבד קשה בשביל לקבל קצת תשומת לב שאף פעם לא ניתנה לו אך רק עכשיו, בשל הנסיבות האלה מישהו שם לב לכך,

הוא הרגיש לרגע סלב, והוא חשב על המודעה הבאה בעיתון, ועל איך שבסופו של דבר יתפסו אותו כל המדינה תראה את הפנים שלו ותדע מי הוא, ובמה הוא עסק, ומה היה המניע שלו וכל פרט מחייו, הוא ירגיש סלב לרגע.

בחדשות יונית לוי תקריא את שמו בזריזות קרה "ירון דההון" ואחרי כל הכתבה עליו תהיה כתבה על רן דנקר, זה פשוט שימח אותו.

לקח ירון את הסלולר שלו, התקשר מהכרטיסייה שמצא באחד הרחובות באילת שהייתה זרוקה על הרצפה, ורק חשב על הכותרת של מחר.