כשאור היום נמוג

כשאור היום נמוג, מפנה עצמו

לאופל הליל הפושט ברקיע,

זה הזמן, לא אור ולא חושך,

בזה הרגע נפרצים יצרים להביע.

בזו העת את משוטטת רחופה במוחי,

לא חוננת ולו רגע מרגוע

ושובל אחריך נפרשות שאלות –

ערפילי "האם" ו"כיצד" ו"מדוע"

ומה עוד היה בידי לעשות

ומה בשגגת תום-לב נעשה

והאם בי דבק האשם או בך,

כי כך נמוגה בינינו אהבה.

אף שהובסתי בקרב על ליבך,

זו את, יפתי, שנחלת מפלה.

הגם כי נפלתי שדוד לרגליך,

לעולם לא תדעי מאחר אהבה.

הן בטרם תוכלי להשלים עם אחר,

נצרכת את להשלים עם עצמך,

כי איך תוכלי אחרים לאהוב

וליבך שונא את נפשך?

רק ביום בו תרשי לעצמך חנינה –

"עברי על בריח נעול אחרי"

רק אז יהיו חייך יפים כמוך

וזה יהיה היום היפה בחיי.