את לי גיטרה ואני מנגן בך

את לי גיטרה ואני מנגן בך

לחן רך, איטי וענוג.

אצבעות פורטות על נימי מיתריך

ושפתים קרבות – נוגעות לא נוגעות.

עם ליטוף עדין קימורים וגאיות,

עם אוושה חרישית של תשוקות וערגות,

ילוונו צלילי מקהלת מלאכים,

כקולות משמים בליל-כלולות.

את לי גיטרה ואני מנגן בך,

ובשר בבשר שלובים – אין לראות

מי מנגן ומי מנוגן

ושל מי הפה המפיק אחנות.

ועולים הצלילים, והקצב גובר,

ולשון מלקקת, וזקורות הפטמות,

ומשתלבים חלציים לפזמון החוזר,

ומיתרים רוטטים בין גופות מתחברות.

כי את לי גיטרה ואני מנגן בך,

אנגן בין סדינים ובין כריות,

ואין איש מבחין כיצד ואיך

שירת מלאכים תהפוך לצעקות.

בשיגעון יצרים אמשיך לנגן בך,

אנגן הלוך ואחר-כך חזור.

לא אפסיק להרטיט נימי מיתריך,

אנגן מלפנים ואז מאחור.

כי את לי גיטרה ואני מנגן בך,

וגוברים והולכים וגוברים הצלילים.

אנגן במטבח, אנגן במקלחת,

ולא נתחשב במנוחת השכנים.

בזעקות מלאכים עם ריקוד מטורף -

אתמזג עם כל צליל שאת אומרת,

והניגון משתגע ומשתחרר הפרא

עם כל "אוי" ו"אמא" ו"אני גומרת".

כי את לי גיטרה ואני מנגן בך -

עם מחול השדים אצעק "אני בא",

ותכילי אותי כשאשפוך את עצמי בך,

וחדלי כוחות ניפול לרצפה.

אני תחתיך פרוש ואת עלי שמוטה,

אוני עוד בין שפתי מבושיך אחוז -

ושקט סביב ורפיון ודממה -

וידי מונחות לך על לחיי העכוז.

כי את לי גיטרה ואני מנגן בך,

לא ניתן להבחין מי ניגן ומי שר,

כי הזמר גם לאיש וגם לגיטרה,

ונשוב אל הלחן הזה גם מחר.