השעה הייתה קרובה לחצות כאשר עצר איתן את הסוברו הכסופה שלו
ליד ביתי הקטן.
"בנות" אמר כשהוא פונה לאחור, "כבר כמעט חצות, עד שאגיע לביתי אצטרך לקום לעבודה." בפניה "בנות" התכוון אלי שאני אימו ולבתו, נכדתי העומדת להתגייס לצבא. היינו שקועות בשיחה ארוכה. הערב חגגנו שלושתנו את יום הולדתי. יחד צפינו בהצגת תיאטרון, לאחר מכן בילינו בבית קפה ועדיין היה לנו על מה לדבר...
"או.קי. איתן." אמרתי והסתכלתי על השביל החשוך שדווקא הלילה נורות הרחוב לפני הבית כבו. לפני שיצאתי מהמכונית ראיתי טיפוס חשוד מסתובב ליד הבית, טיפוס שאיני מכירה כשכן.
"בבקשה, תלווה אותי עד הדלת." ביקשתי.
בטח" השיב ברצון, "אין בעיות." אמר לי איתן שבדרך כלל אוהב להתבדח על חשבוני. גופו הרזה והמעוצב, שערותיו נטולות שערות שיבה ופניו כפני בייבי פייס הדירו ממני דאגה. גם בתו מוריה שמכירה את אביה כליצן, החזירה אלי מבט משתומם שהפעם לקח את בקשתי "ברצינות".
מוריה נשארה במכונית.ביקשתי מאיתן שישכנע אותה לבוא איתנו, דמותו של האיש המוזר המטייל הלוך וחזור ליד ביתי לא הניחה את דעתי.
עברנו במהירות ובשקט את הדרך הקצרה המוליכה לביתי. גבר גבוה ומזוקן, לבוש שחורים וסיגריה בפיו, אכן פסע הלוך וחזור בשביל הצר אשר משני צדדיו שיחים צפופים. איתן ומוריה בתו חיכו ליד שער הבית, עד אשר שמע אותי פותחת את הדלת ולאחר מכן נועלת את דלת דירתי מבפנים ורק אז שב אל מכוניתו יחד עם בתו.
"לא נעים לגור לבד. עשה לי רע להשאיר אותה שם." אמר למוריה בתו שהשתרעה בנוחות על המושב האחורי.
"היא כבר רגילה, אני לא חושבת שיש לה בעיה עם זה," השיבה מוריה בקול נטול דאגה.
ובכל זאת, על אף הבחירה בלבד אחד הדברים השנואים עלי, היה להיכנס לדירה הריקה. זאת הייתה הסיבה שתמיד נהגתי להשאיר אור בכניסה. הפעם, מאחר ועזבתי את הדירה כאשר השמש עוד עמדה באמצע השמיים, שכחתי להדליק את האור.
הרגשתי ערנית וחשתי שלא אוכל להירדם כל כך מהר. נכנסתי למיטה עם ספר מעניין, התכרבלתי מתחת לשמיכה הרכה וקראתי שעה ארוכה. היה כבר קרוב לשתיים לפנות בוקר כאשר כיביתי את מנורת הלילה ליד מיטתי. נרדמתי אך שנתי הייתה קלה.
רחשים מוזרים מכיוון הסלון גרמו לי להתעורר בבהלה. שכבתי בשקט בצפייה דרוכה. תזוזות חרישיות נשמעו שוב מכיוון הסלון. קפאתי במקומי, לבי הולם בפראות. מראהו של הגבר המזוקן ולבוש השחורים, זה שראיתי בשביל הסמוך לביתי עמד מול עיניי. זה הוא! הוא הצליח להיכנס אלי הביתה!!! נאלמתי מפוחדת. שלחתי ידי אל הטלפון אולם נעצרתי במחצית דרכי אליו. אם ישמע אותי מדברת עם המשטרה הוא יכול להיכנס ולהתנפל עלי הרהרתי, מוטב שיחשוב שאני ישנה ולא יגע בי. מה הוא מחפש? שאלתי את עצמי, כסף? מפתחות של מכונית שאין לי, שייקח מה שימצא, רק שלא יגע בי.
הרעשים היו מוזרים, קלים מדי לגבר גבוה ורחב כמו זה שראיתי שעות אחדות קודם לכן. גם הנשימות ששמעתי לא התאימו לחשש מפני דבר רע שעומד לקרות... מי זה יכול להיות?!, לא הייתי פחדנית מטבעי, החלטתי לבדוק. בזהירות רבה, בניסיון לא להקים רעש, קמתי ממיטתי והתקדמתי יחפה אל עבר הסלון. האור היחיד שם בקע מן הנורה האדומה הזעירה שבמכשיר הטלביזיה. שום דמות לא נראתה בחדר אולם קולות נשימה מהירים נשמעו היטב.
זוג עיניים ירוקות זוהרות קבע את עיניו מולי. עיניי, אשר התרגלו לחשכה והחלו להבחין בפרטים, ראו את צילי החתול שלי מביט בי במבט מפוחד.
נשמתי בהקלה וְהִרְפֵּיתִי את גופי המכווץ. מיד לאחר תחושת ההקלה עלה בי כעס על החתול החצוף שהעז להבהיל אותי כך. בדקתי את כל חלונות הבית והתברר לי ששכחתי את החלון פתוח מכוון המטבח, צילי שרגיל להיכנס לבית, חשב שמקומו לנוח בתוך ביתי.
ומה עכשיו חלף הרהור במוחי, הוא יושב ומחכה לקבל ממני את מזונו.
