אור הבוקר הראשון חודר מבעד לחרכי התריסים.
ויינשי ישן לצידי שרוע על גבו, לפי תנועות עיניו העצומות אני מבינה שהוא עדיין שרוי בחלום עמוק.
אני מיטיבה את כיסוי הסדין המשיי על גופו וקמה בשקט מהמיטה.
כמה ביטחון נוסך בי הגבר הזה כשהוא לצידי.
אני פוסעת למטבח לחמם מים לקפה של הבוקר ומחשבותי נודדות 6 חודשים אחורה.
ביום בו ארזתי מזוודה ואמרתי לבעלי לעתיד שזהו זה – עד כאן.
הסטודנט הנמרץ שכבש את ליבי, בעל הגוף האתלטי, קעקוע טיבטי על כתפו.
החוג לגיאוגרפיה היה משהו שסחף את שנינו . העולם הגדול הפרוש לפנינו, נחקר עד לפרטי פרטים – אוקיינוסים וגאיות, הרים ועמקים. מחצבים ומשקעים. כל אלו הסעירו את דימיוננו והלהט כנראה שגם קירב אותנו בלבבותינו ובגופינו.
ההתאהבות היתה מיידית וכך הפלגנו לנו עד לאוסטרליה הרחוקה.
גדי סחף אותי בהתלהבותו להקמת פרוייקט שיהיה ייחודי על מבנה הסכרים בחבל האבורגי'יני.
אני הבטתי בו וכבר היה לפני מותווה מסלול חיינו – בית 3 ילדים, גינה, נו החלום של כל אמא בורגנית.
אבל - גם כשהיינו שנינו בשדה בשמש היוקדת זיעה מכסה את גופינו,
מדי פעם הגיח למולי פרצופו של הפרופסור שלי.
רק שלי היקר שלי.
אבל אני מקדימה את המאוחר...
הכל החל לפני 5 שנים.
נחליאלי. כן. מי היה מאמין שנחליאלי זערורי, שנחת במרפסת ביתי לפני 5 שנים 3 חודשים ויומיים, יביא לשינוי מהפכני שכזה בחיי.
היה זה בוקר סגרירי, מין סוג של יום סתיו המנבא חורף רצוף סערות, שבו כל מה שרוצים זה להישאר במיטה ולנסות לתפוס עוד בדל של חלום.
משכתי את שמיכת הפוך הכבדה קרוב לגופי וניסיתי להיאחז בחלום שהלך ונגוז מבעד לשמורות עיניי.
אך ציוץ טורדני שבקע מעבר לחלון חדר השינה היחיד בדירתי מנע ממני כל אפשרות לחזור וללגום מהחלום המתוק.
בלית ברירה, שינסתי מותניים, השחלתי את כפות רגלי לנעלי הבית הוורודות שחיכו לי בשקט כל הלילה.
פתחתי מעט את תריס הסלון ושם ראיתי אותו. נחליאלי קטנטן, מצווח באומללות.
בבירור ניכר שכנפו פצועה ואינו מסוגל להמריא בכוח כנפיו הדלות.
ומה אעשה עכשיו ?
בת אדם עירונית שכל קשר בינה לטבע מתבטא רק בהליכה קצרה לפארק השכונתי כדי שאוכל לסמן וי על שורת "פעילות ספורטיבית" אחת לשלושה ימים ?
למי אתקשר? הרי כל חבריי ומכריי נמים את שנתם בשעה מוקדמת זו של הבוקר.
בייאושי כי רב נטלתי לידיי את "המדריך לשורד העירוני" , שם תחת מדור "נחליאלים חסרי ישע" מצאתי.
גדי . רחוב הארבעה מספר ארבע ברמת השבעה, מומחה להצלת בעלי כנף שסטו ממסלולם. קול נעים אם כי מעט ישנוני ענה מעבר לקו . "הלו ... כן... הביאי אותו אלי במיידי".
ואני חוששת , לא יודעת איך לגעת בציפור האומללה. לאחר דין ודברים מסכים הגבר המסתורי לבוא , לטפס ארבע קומות
עד לבית משפחת מרגנית, שבו מתגוררת דיירת יחידה וברשותה נחליאלי .
בינתיים, הגשתי לייצור הזעיר קערית מים צוננים, אך הוא התעלם בהפגנתיות.
כמחצית השעה לאחר מכן, נשמע צלצול הפעמון . אני עדיין בכותונת הלילה וחלוק פתוח מעל,פתחתי את הדלת וראיתי אותו מולי.
גדי.
