מבחוץ אנחנו נראים אותו דבר

יושבים על הספסל בגינה

ילדים משחקים בדשא

לא שלך, לא שלי

את אוכלת חתיכת עוגה

אני נשען קדימה ואחורה

לא מסוגל להירגע

יש משהו באמת הזאת

שדוקרת לאט

מבחוץ אנחנו נראים אותו דבר

רק שנינו יודעים שאנחנו עומדים מחוץ לגדר

אני שואל אם את זוכרת

את הקשיש שהיה יושב על הספסל ומדבר איתנו

בכל פעם שהיינו יורדים אל הרחוב

את אומרת, הרבה זמן לא ראיתי אותו

אני יודע מה זאת אומרת

אבל מתקשה להסביר את זה במילים

ילדים נוסעים באופניים

והורים צעירים, זוגות כמונו

מביטים עליהם

מה הם חושבים על העתיד שלהם

מה הם יודעים, מה יהיה איתם מחר

אני רוצה לקום וללכת

להשאיר אותם שם ולשכוח

אבל את אוהבת את התחושה

הרעש מסביב מעניק לך שקט

בזמן שאצלי, התותחים רועמים

והחיילים נטשו את הבסיסים

שנינו על הספסל, ולרגע נדמה

שמפרידה בינינו יבשה

מי יתפוס את מי, מי יחזיק בידו של מי

מהספסל בגינה

נראה שהמציאות משתלבת יפה

רק שנינו מרגישים בה זרים

ילדים בנדנדות, ילדות על אופניים

הורים צעירים מסדרים את הסדין לארוחת צהריים

את אוכלת את העוגה שחתכת לך בבית

אני נשען קדימה ואחורה

לא מפחד ליפול, לא יכול להירגע

זה לא שלנו, זה לא כאן ולא עכשיו

התחושה שלנו מכסה על כל מה שיכול היה להיות

אני מביט בך ולא יודע

אם זו אשמה או צער, אולי וידוי שקט

אז בא, בא ואומר לך

בואי נחזור, נתכנס בתוך החדר

נצא משם אנשים אחרים

תביטי על הילדים, יום אחד הם יהיו גדולים

תביטי על ההורים, הם יודעים את כל מה שאנחנו יודעים

יושבים על הספסל בגינה, עוד מעט יחשיך

עוד מעט יהיה מאוחר