פרזיטים

ישבתי איזה ערב עם ספר בסלוני,

ופסעתי לאט, פתחתי אל חריץ את חלוני,

והביטו – חסר בית שוכב תחת דירתי,

הומלס עלוב – גווע חרישית אל מרגלות ביתי.

רציתי לסלקו בבעיטה חצופה, אחוזת תזזית,

ותידבק לבית מגורים אחר, חתיכת פרזיט.

השתהתי, השתנתי, דבר מה בתוכי בער,

דבר מה ששכן שם, שנשם שם, לא מכבר.

רציתי לפתע לקרוא לו,

הרי לכל אדם יש שם,

כל כך רציתי פתאום לעזור לו,

הרי הוא לא בהכרח אשם.

אז ברגע של טירוף יצאתי ונעלתי מאחורי את הדלת,

וזללתי את מפתח המתכת בגאות של גרגרנות חולפת,

ברחתי משם, כל עוד רגליי זזות,

מרופטים בגדיי, ועיני קרועות.

והמתכות,

חורצות עוד פצעים בצלקות.

כבר באותו הליל –

התפלשתי בשלולית שיכורה,

ואף טעמתי טיפה מרה,

ליקקתי מכסה עם שאריות מזון מעופש,

וחלקתי נורה מחממת עם עש.

וכשהסהר לא היה עוד נחמה,

נשכבתי על הספסל המסריח שבגן,

רשרוש העלים אט סוגר עלי, אך האם זה אני, הנמצא כאן?

עטלף מטיל טרור על הסביבה האפלולית,

ואני נושק לפגר חתול שהיה לי באותו לילה כרית.

ודווקא הזוהמה,

פורצת מאי שם – ממעמקי הנשמה. בכל נשימה.

כלב רחוב מטונף ומזוהם,

הטיל עלי באותו לילה את מימיו,

הנה אני שם – לא נרדם אך גם לא ממש קם,

כחסר בית בשיא השיאים של ימיו.

אמיתי-מזוייף מזוייף-אמיתי

'שחק אותה' אנושי

אז שבתי בבוקר אל ביתי,

לא חשתי בדבר וריקנות נגסה בי,

נשכבתי כאבוד תחת חלוני באותה השעה,

הזלתי דמעה על הייאוש, בכיתי על הישועה.

נרדמתי...

נרדמתי...

כשלפתע שמעתי - - -

והתעוררתי.

דלת הבית נפתחה בסערה,

יצא משם אדם, על פניו מבט כעוס ורע,

הוא הכניס בבטני בעיטה חצופה, אחוזת תזזית,

וצעק לכיווני: "תידבק לבית מגורים אחר, חתיכת פרזיט."