"ניר"

נראה לי שאיבדו אותי עוד בבית החולים כשנולדתי. ההורים שלי קראו לי ניר, וניר חזר הביתה עם המשפחה שלו, אבל אני חושב שאני נשארתי בבית חולים. אני לא בטוח שזה קרה אז, אבל זה בטוח קרה מתישהו ממש בהתחלה. הזיכרון הראשון שלי הוא מהחתונה של הדוד רמי. אני לא זוכר הרבה חוץ מאת אחי הגדול ואותי יושבים על אחת מהספות החצי עגולות האלה משנות ה-70 באיזה מועדון חשוך ומסביב מלא אנשים ורעש. אני גם זוכר שלכול השולחנות היו מפות אדומות, אבל לא יותר. זה היה בסביבות גיל שנתיים וכבר אז לא הרגשתי כמו עצמי, כבר אז ידעתי שאני איננו. כבר אז ידעתי ששכחו אותי איפשהו. אני חושד שזה קרה בזמן שהייתי בבית החולים.

עוד לפני שיכולתי לחשוב בשביל עצמי ידעתי שמישהו שם עליי את המסכה בשביל שאף אחד לא יגלה. שמישהו הלביש עליי את הרעלה שאני לובש מאז ועד היום. אני עדיין מנסה להוריד אותה, כל הזמן, מנסה בכול כוחי ולא מצליח.  אני חושב שמהזיכרון הראשון, מהמחשבה הראשונה, אני מנסה לתלוש אותה ולחשוף את האמת. האמת לה אף אחד לא מאמין. שמתחת ל"ניר" אין כלום, רק צל. שמתחת ל"ניר"... אני אינני אני.