המסיכה

בתחילת כל לילה

שהיום נגמר

ואני לא צריך יותר את המשחק

אני מסיר את המסכה

מנקה ממנה את האבק

היא בלויה משימוש נרחב

והיא קרועה בצדדים

אני מחבר בין חלקיה עם סיכה

בתחילת כל לילה

אני חוזר אל עצמי

מניח את הראש על הכר ואז מתבדה

זה לא חלום מה שאני רואה

זו המציאות

היא ממשיכה להביט עלי מהצד

מבקשת לשיר לי שיר ערש

בתחילת כל לילה

אני שומע אותה מתלחששת

אני לא מצליח להבין שום מילה

אני יכול לראות את המסכה

מחכה לי על השולחן

בבוקר כשאקום, אניח אותה מחדש על פניי

אצא אל הרחוב

כמו דמות שמבקשת להגיע אל העמוד האחרון בסיפור

אביט מהצד על האנשים

אני יודע משהו שהם לא יודעים

אני לא יודע כלום

על פניי זו מסיכה

היא מסתירה את הכל

הם לא יכולים לראות

איך זה מרגיש באמת

איך הרסיסים פזורים שם בכל עבר

אך הרגעים, עדיין לא התחברו לזמן ממושך

ובלילה כשאני חוזר אל עצמי

אני שוב חוזר אל תחושות שחיכו לי כל היום

רגשות שלא הצלחתי להעלים

זה הזמן שלהם

אני אתן להם אותי

והם ילטפו את פניי, יניחו זרועותיהם על גופי

את השריטות שלי, איש כבר לא יכיר

באמצע הלילה, לפעמים , אני קם

רוצה לראות האם המסכה נעלמה

אולי הפכה היא אנושית, קמה והלכה

אבל אני מוצא אותה, תמיד באותו מקום

מביטה עלי ומחכה שיאיר היום