סיפורים

ניהול זמן לפי יעקב. 836 מילים

אני צריך לקחת את ענת לקוסמטיקאית, כך שאנו נכנסים למכונית נוסעים לשם. 
רק כמה דקות ואנו כבר הגענו ליעדנו. היא יוצאת מהאוטו ונכנסת לבניין. 
אני מסתכל על השעון שלי ומחשב זמן שאני צריך להרוג עד שאצטרך לקחת אותה בחזרה - חצי שעה. אני מחליט ללכת לסופר הסמוך כדי למשוך כסף מן הכספומט שהתקינו שם בשבוע שעבר. 

אני מגיע, מחנה קרוב למכשיר וניגש אליו. לפניי שתי נשים המביטות בריכוז עצום לעבר המסך. אני מסתכל עליהן ורואה שלשתיהן יש מבט דומה. הוא מאוד מוכר לי ואני מיד נזכר - ראיתי אותו ברפת כשהייתי בקיבוץ באביב האחרון. הנשים מנסות חזק להבין מה לעשות: "תחויב בפעולה זו בבנק שלך. האם ברצונך להמשיך?" קצת למטה אני יכול לראות את "כן."
אני מביט עליהן ורואה שהן נמצאות בעיצומו של תהליך מחשבה מאומצת, ואני יכול להישבע ששומע גלגלי שיניים מסתובבות לאט מאוד במוחן אך לא מפיקות כל תוצאה. שתיהן מחזיקות ידיים כדי להקל על תהליך המחשבה. לבסוף, המכשיר מבין שזה בזבוז זמן מוחלט לצפות שמשהו עוד יקרה היום והמסך משתנה ל- "המתקן לא פועל זמנית." 

"לא, אל תחושב שניצחת אותי כל כך בקלות - אני אלך לכספומט בקניון להוציא את הכסף שם. ואז אני אשוטט בין החנויות בכדי להרוג את הזמן העודף. כך שזה מתאים לי אפילו טוב יותר." אמרתי לחלל מכוניתי, לאף אחד ספציפית, יותר כדי להרגיע את עצמי.
~*~

והנה הגעתי. אני ניגש אל המכשיר, שולף את הארנק שלי מהכיס ... עוד פעם, אני שולף את הארנק שלי מהכיס ... את הארנק... שלא נמצא בכיס...
רגע! חכה רגע, אל תכניס עוד פעם יד לתוך הכיס. אין שם ארנק.

אבל בטח! לפני שיצאנו מהבית, ביקשתי מענת להוריד את הארנק שלי למטה מהקומה השנייה, אבל לא בדקתי את ביצוע, כך שארנקי לא הגיעה אלי. אני בעצמי אשם, לא הייתי צריך לסמוך עליה... 

טוב, אז חזרה הביתה. להחנות על יד הדלת ולפתוח אותה ... ובפעם השנייה לנסות לפתוח ... 
זה קצת קשה בלי מפתח. אז, איפה הוא? אוי לא! אין ספק שהוא נפל כשחיפשתי את הארנק שלי ... 

אני חוזר לקניון. מאתר ותופס את המפתח. חוזר הביתה. לוקח את הארנק. חוזר לקניון לקחת קצת כסף מהחור בקיר!
אוף! אני מנסה לנגב את הזיעה מן המצח אבל מצליח רק למרוח אותה על כל הפנים.

עכשיו, איפה הייתי? 
אה, כן, להוציא את הארנק, להוציא את הכרטיס, להכניס לתוך החריץ ולהתחיל לפענח את מה שכתוב על המסך. (כמובן, המתקן הזה שונה מהוא ליד הסופרמרקט.) 
אני מצליח להמשיך הלאה ואז המכשיר נותן סימנים שיש משהו להוציא. 
למה משהו? הרי זה כתוב על המסך! 

העניין הוא שבדיוק באותו רגע שהמכשיר מחליט לומר לי משהו, הטלפון שלי מתחיל לתת קולות צעקניים. לכן, במקום להסתכל על המסך, אני מתחיל להוציא את הטלפון מכיס. ואחר כך, אני מנסה לפתוח אותו עם יד אחת, ומה אני שומע בסוף? כלום! 
למה הקשר נותק תמיד דווקא כאשר אנחנו צריכים אותו הכי הרבה?

רגע. זה לא היה הקשר שנותק. פשוט המתקשר סיים לצלצל. 
אני בודק את המספר על הצג. "מספר חסוי". למה לא? זה כל כך הגיוני. מה אני בסך הכל רוצה? לדעת מי התקשר אלי? ובכן, זה חסוי. מתקשרים אליי, אבל לי אסור לדעת מי זה. טוב, נעזוב את זה.

ככל הנראה, זו הייתה ענת שהתקשרה אלי בכדי לומר שהיא סיימה את הטיפול שלה. לפחות הוצאתי  את הכסף, שהייתי צריך.


אז אני לוקח את הכסף ... אבל הוא לא שם. רק על הצג מהבהב: "היתרה שלך לא מספיקה עבור פעולה זו."

או! כן! כמובן. למה לא? מה פתאום אני מצפה שיהיה הכסף, אם רק אתמול נתתי את הכרטיס לבן שלי שיקנה חולצה? נראה כי זה לא היה הדבר היחידי שהוא קנה. 

ובכן ... אני רגיל להיות בלי כסף בכיסים. למי שיש נוער בבית, יודעים שזו הדרך הטבעית ביותר לחיות, בגלל שפעולות היניקה שלהם לא נותנות לך מספיק זמן למלא את הכיסים שלך. 

אוקיי.
אוקיי עוד פעם - אני אומר את המנטרה הזו ולוקח נשימות אטיות להרגיע את עצמי, מתיישב במכוניתי ומתחיל לרכוב לכיוון המקום בו השארתי את ענת. רציתי להרוג את הזמן בקניון אבל, עכשיו אני מתרחק ממנו. 
אני נוהג, ומטלפן לענת. תפוס. עדיין תפוס ... 
הו
!, הנה היא עונה: לא, היא עדיין לא מוכנה. שאני אהיה אצלה בעוד עשר דקות. 
אבל בינתיים כבר הגעתי. מה אעשה? אני לא רוצה סתם לשבת במכונית. אני אסע לקחת את כרטיסי הביקור שלי. 

אני נמצא שתי דקות ממקום, כאשר ענת מטלפנת אלי. היא אומרת שאני צריך לקחת אותה בחזרה מיד. היא שכחה לספר לי שהיא סגרה עם החברות שלה ללכת לספרייה, והן כבר מחכות לה שם.

~*~

טוב. היום הצלחתי לעשות הרבה ... נסיעות. 

יש תיאוריות שאומרות כי לכל דבר רע שקורה לך, אתה צריך למצוא לפחות שני מחשבות טובות. וזה, מה שיתקן את המצב. 
אז למה שלא אנסה זאת? "למרות שאני לא הצלחתי במיוחד לנהל את זמני, 1 - זה היה יכול להיות יותר גרוע, 2 - זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."
לאחר זמן מה, ספקות מתחילות לזחול לתוך המוח שלי, מקלקלות את התמונה היפה של המנטרה ואוכלות את הפירורים של רוגע שלי. זה לא נשמע כמו שתי מחשבות חיוביות. בוא נמצא משהו אחר: "למרות שהיה לי יום הפוך, 1 - מזג אוויר טוב, 2 - די קריר עכשיו."

ובהרהורים נעימים על שמצאתי המחשבות החיוביות, אני פותח את המזגן עוד יותר חזק ונוסע הביתה.

תגובות