לשבת בשקט / רונן
27/1/2010, יום רביעי
אני לא יודע למה פתאום נזכרתי בסילבסטר. אולי כי חשבתי עלייך. האם גם את חשבת עליי? ועם מי התנשקת בחצות? אני מאמין שעם אף אחד. אף פעם לא אהבת אירועים המוניים. "מספיק לי אותך." היית אומרת ומתרפקת עליי. "אני לא צריכה גם את החברים שלך." עכשיו כשאני חושב על זה אלה תמיד היו החברים שלי, אף פעם לא החברים שלך. אם משהו היה חסר בך אולי זה חברים. אף פעם לא שאלתי את עצמי איך זה שלבחורה יפה וחכמה כמוך אין חברים. אפילו חברות לא. אני לא סופר את השכנה מלמטה ואת הנודניקית שמתקשרת אלייך פעם בחודש. אולי זה בכלל סוד הזוגיות שלנו. אף פעם לא שאלתי אותך מה מצאת בי. מה יש בי שאת אוהבת. אולי כי חששתי מהתשובה. האמת, שאני לא מצליח לחשוב על משהו בי שאני אוהב. אני חושב עלייך הרבה. לפעמים זה עוזר. לפעמים זה צובע את הכל עוד יותר גרוע. גרוע כמו לנסות לא לחשוב מה עשית בסילבסטר. כמה שאני מנסה להימנע מלכתוב את זה לא עוזר. אז הנה זה בא: עם מי היית בסילבסטר? ד9ק8מט7087נ ואו7דמ05ט'מ יעטו68@#$%מע
סליחה! אני מצטער. את רואה אני מסוגל לומר את המילים האלה. לרגע השתלט עלי שוב האדום. סירופ פטל דביק כזה כמו שמוכרים בבקבוקי פלסטיק לחיצים. רק כשפרדי-המזויין הציץ פנימה לראות מה קורה שמתי לב שאני בועט במיטה כמו משוגע. את מכירה את זה. כמו ביום שהעברת לי את הערוץ בכבלים. תאמיני לי שאחר כך רציתי לומר את המשפט הזה שכתבתי קודם. אבל פשוט לא הצלחתי. ישבתי שם מול המשחק של הג'איינטס לא שם לב איך הם עשו 90 יארד בהתקפה אחת. שמעתי אותך בוכה וכאב לי. באמת. רציתי לקום. לחבק אותך. להגיד את המילים האלה ששורפות אותי מבפנים.
פרדי-המזויין הביא לי ארוחת צהריים. הוא שאל מה אני כותב ולמה אני כותב בחושך? לא עניתי לו אני בכלל לא מסמפט אותו. הוא חושב שאם הוא מביא לי אוכל אז הוא יכול לדחוף את האף שלו לעניינים שלי. יש הרבה כאלה שחושבים ככה עכשיו. את יודעת למה אני קורא לו ככה. סיפרתי לך בפעם האחרונה. זאת שאמרתי לך שאני רוצה שנפסיק. נפגעת מזה, אני יודע. אפילו יותר מאותו יום עם הג'איינטס. אבל הפעם הרגשתי צבע לבן, נקי כזה, כמו שלג. פרדי שאל אותי למה אני לא יושב על הכסא המזויין בזמן שאני כותב. אססס סובבתי לו את הגב המזויין שלי ושלחתי אותו בלב לעזאל המזויין שממנו הוא בא.
29/1/2010 יום שישי
אתמול לא כתבתי כלום. לא יודע למה. הבטחתי לעצמי שאני אכתוב כל יום. אבל היום עבר לו כזה באיטיות. בחוץ היה אפור וגם בפנים. כזה נטרלי ובלי כוחות. דיברתי קצת עם ג'ו השחור השכן ממול. ניסינו להעריך את הסיכויים של הג'איינטס לזכות שוב. לדעתי משחק כמו שהם נתנו ב-2008 נגד הפטריוטס לא היה וגם לא יהיה. ג'ו בכלל לא אוהב כדורגל הוא יותר איש של בייסבול. הוא ניסה לשאול אותי כל מני שאלות מוזרות שלא כל כך הבנתי. כמו אם אני מוכן ושטויות כאלה. הוא המשיך לברבר ואני נבלעתי בתוך האפור. אני יכול לגלות לך שזה היה נעים בצורה משונה. כמו פעם אחרי שלקחתי אקסטזי וישנתי שלושה ימים רצוף. לא ידעת שלקחתי. יש הרבה דברים שאת עוד לא יודעת עלי. אני חושב שיום אחד אני צריך לשבת איתך ולספר לך. קצת על הילדות שלי ועל דברים שלא דיברנו עליהם אף פעם. אני לא חושב שפעם סיפרתי לך על אמא שלי. ובטח לא על סבתא שלי שהייתה אשה מדהימה. אני זוכר שהייתי קטן, אולי בן ארבע, ושני ילדים רדפו אחרי בגן. ברחתי הביתה וסבתא שלי ראתה אותי מהחלון ויצאה עם רגל של כסא ביד וגרשה אותם למרות שהם היו מפחידים וגדולים כמעט כמוה. היא היתה כזו קטנה ומצומקת ותמיד נדף ממנה ריח משונה של זקנים עם לבנדר. אהבתי לשבת לה על הברכיים והיא ישבה בכסא הנדנדה שחרק כמעט כמו העצמות שלה. היא הייתה מספרת לי סיפורים, שהיא כנראה המציאה אותם כי היא לא ידעה לקרוא. היית צריכה לראות אותי אז. יכול הייתי לשבת שעות על הברכיים שלה. היית מאמינה? אני, יושב בשקט כזה. מאזין לחריקות שהיה להם מקום חשוב בהפסקות שהיא לקחה בין משפט למשפט. גם הקול שלה היה צרוד. כמו קרקור. אולי מכל הסיגריות שהיא עישנה. אני זוכר סיפור אחד על ילד אחד. טוב כל הסיפורים היו על ילדים. אבל הסיפור הזה היה על ילד קטן בלי אבא ואמא שהיה כל כך חכם שהוא נהיה למלך מבלי שהלך לבית ספר. אני לא זוכר בדיוק מה הוא עשה אבל הוא הצליח לסדר את כולם ותמיד השיג את מה שהוא רצה. היה מקום כזה עם כסא גבוה ועם קישוטים שהוא היה יושב שם והיו באים אליו בכדי שיפתור בעיות או שישפוט בריבים של אנשים. פעם באו אליו שתי נשים שרבו של מי התינוק ואז הוא אמר שיחתכו את התינוק לשתיים. היה לו שם מיוחד כזה לילד. אני לא מצליח לזכור איך קראו לילד בסיפור.
ר43ע*^&כמחקר294387א52-3498א72 א מ4א4א24@#$%. לכלהרוחותלמהאנילאמצליחלהזכרבשםשלהילד!!!
30/01/2010 יום שבת
מייק-החייכן הביא לי מקלדת חדשה. זו הרביעית השנה. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יראה לי איך לקרוא את ההודעות שאנשים שלחו לי. רק בגלל שזה היה הוא וגם בגלל שהוא הביא לי מקלדת חדשה, החדש לא הסכים להביא, אז לא כעסתי עליו. רציתי שהוא ילך כבר בכדי שאני אוכל להמשיך לכתוב. אני חושב שזה רעיון טוב לספר לך קצת דברים שאת לא יודעת עלי. אבל אני לא מצליח לחשוב על כלום עכשיו. עברו פה כמה מהחדשים שבאו לבקר אותי. מייק-החייכן שאל אותי אם לא איכפתלי. למה שיהיה לי אכפת. הם שאלו שאלות ממש מפגרות על רובן לא עניתי ורק התאמנתי עליהם בפרצופים. את יודעת שאני ממש טוב בזה. מאז שהייתי סלקטור. פרצופים עובדים על אנשים אפילו יותר ממכות. הפחד מפני המכה יותר מפחיד מהמכה עצמה. את זה למדתי מאמא שלי. היא כמעט אף פעם לא הרביצה לי רק גרמה לי לחשוב על העונשים האיומים שאני יכול לקבל. זה עבד כמעט תמיד. לפחות עד ליום שסבתא שלי נפטרה. חזרתי בצהריים. אמא שלי הייתה בעבודה או משהו כזה. כשנכנסתי הביתה הרחתי ריח מוזר. משהו ממש מסריח. אבל מה שהטריד אותי באמת זה שהיה שקט בבית. אף פעם לא היה שקט. תמיד הייתי שומע את החריקות של הכיסא. ובשנתיים לפני שסבתא נפטרה היא היתה מכחכחת בגרון. משהו שנע בין שיעול לסטארטר תפוס של משאית. היא הייתה יכולה להמשיך בזה שעות, את יודעת, עד שבא לך לכחכח בעצמך ושזה יצא כבר. אמא הייתה צורחת עליה שתפסיק עם זה כי זה מוציא אותה מדעתה. שהיא לא מצליחה לישון בלילה בגלל הרעש האיום הזה שנמשך כל הלילה. ואז הם היו מתחילות בריב הקבוע שלהן. את מסריחה את כל הבית עם הסיגריות שלך – זה הבית שלי לא שלך, תגידי תודה שאני נותנת לך לגור כאן – חבל שהבן שלך הלך ולא לקח אותך איתו – אם הבן שלי היה מקשיב לי לא הייתי צריכה לסבול את הפרצוף המכוער שלך מהתחלה – יאללה שתמותי כבר ונפטר ממך. הייתה אמא שלי מסיימת את הויכוח וטורקת את הדלת של החדר שלה. כשהייתי קטן הייתי שואל את סבתא מתי היא תמות והיא היתה מחייכת ואומרת לא בקרוב מתוק שלי, לא בקרוב. אהבתי שהן היו רבות כי אחרי כל ריב היא היתה מספרת לי סיפור. התקרבתי למקום של הכסא של סבתא. הריח התגבר. לא יודע למה אבל תפס אותי פתאום פחד. התקרבתי בזהירות ורק הצצתי על הכיסא שעמד שם –דומם. פתאום הכסא קיבל נוכחות משל עצמו. ידעתי שיצטרכו לגרור אותי בכדי להתקרב אליו. לקח לי זמן להבין שהתלולית הכהה שעל הרצפה זו סבתא שלי. התקרבתי אליה והריח היה בלתי נסבל. סבתא? פס של אפר סימן את מקומה של הסיגריה ששאריותיה עדיין בערו בין האצבעות המקומטות יוצרות עיגול חרוך בדיוק בחיבור בין האצבעות. סבתא, את מתה? שאלתי, מת מפחד. סתמתי את האף וניסיתי לטלטל אותה ואחר כך תפסתי ביד עם הסיגריה ומשכתי. נשמע מין תק כזה כמו ששוברים עצם ירך של תרנגול הודו בחג ההודיה. נגעתי בטעות עם הרגל בכסא שהתחיל להתנדנד ולחרוק את החריקות שלו. גררתי אותה הרחק מהכסא ופס חום נמרח על כל הריצפה. נגשתי אל הפס וטבלתי את האצבע בתוכו. הוא היה עדיין חמים. קרבתי את האצבע לאף והבנתי את מקור הריח. באותו הרגע הוצפתי בטעם המתקתק של סירופ שנזל וכסה את הכול. אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם ובעטתי בה, הרבה אחרי שהכסא הדפוק הפסיק לחרוק. אמא משכה אותי משם ורק ה'למה' בקצב החריקות של הכסא לא הפסיק עוד הרבה זמן.
לא הלכתי להלוויה. אני לא הולך להלוויות.
31/01/2010 יום ראשון
היום לא בא לי לקום. הם לא עשו מזה עניין למזלם. שלחו את פרדי-המזוין לשאול אם אני בסדר. סילקתי אותו בנהמות. אני מניח שהוא הבין שכן כי הוא לא חזר עד הצהריים עם הארוחה המזוינת שלי. אני שונא אנשים שלא אוהבים את מה שהם עושים ומקטרים. אחר כך הגיע האב ויזונייפסקי. שם כל כך ארוך לפולק כל כך קטן. ההפך הגמור מפרדי-המזויין. את פרדי אני אולי יכול להבין אבל את הפולק ממש לא. היו לו פנים ממש צעירות, חיוורות יותר מהצווארון שלו. לא הצלחתי להחליט אם זה היה בגללי או שהוא ככה באופן טבעי. למרות שלא בא לי לשתף פעולה הקשבתי לו. אבל עשיתי את עצמי שלא. הוא דיבר איתי על להציל את הנשמה שלי ושעדין לא מאוחר. ואז הוא קרא כמה משפטים מהספר שהיה איתו והקשבתי לו למרות שהשפה שהוא דיבר לא היתה כל כך ברורה. אני לא יודע למה אבל זה הזכיר לי קצת את סבתא שלי ואת הסיפורים שלה. הוא שאל אם אני יודע לקרוא ואמרתי לו שכן. זה אחד הדברים שסבתא התעקשה איתי. אני משאיר לך את הספר בכדי שתוכל לעיין בו אם תרצה. זה הרשים אותי אבל לא אמרתי כלום. אחרי שהייתי בטוח שהוא הלך דפדפתי. לא הצלחתי להבין מה כתוב, רק פה ושם. אבל כשהגעתי לקטע הבא הרגשתי כאילו הוא מדבר אלי. העתקתי אותו בשבילך. ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי, בלכתם בקול המולה (לא הבנתי מה זאת המולה) כקול מחנה. בעמדם תרפינה כנפיהן. (כנראה הרבה ציפורים) ויהי קול מעל, לרקיע אשר על ראשם בעמדם תרפינה כנפיהן. וממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראה אבן ספיר (ספיר זאת אבן יקרה), דמות כסא. ועל, דמות הכסא, דמות כמראה אדם עליו, מלמעלה. וארא כדמות חשמל, כמראה אש בית לה סביב, ממראה מותניו, ולמעלה. וממראה מותניו ולמטה, ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב. כמראה קשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן ממראה הנוגה סביב הוא, מראה דמות כבוד יהוה (יהוה זה אלוהים אני בטוח) ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר. נכון יפה הקטע הזה. ואיזה מילים יפות שלא הכל הבנתי אבל אני בטוח שאת יכולה לשאול. ניסיתי למצוא עוד דברים מעניינים בספר אבל התעייפתי.
2/2/2010 יום שלישי
אתמול לא כתבתי כי פחדתי שלא תאמיני לי למה שקרה. אבל החלטתי שמה שחשוב שאני אספר לך הכל ותאמיני למה שאת רוצה. בלילה חלמתי על סבתא שלי שהיא ישבה בכסא שלה ליד המיטה שלי כמו בפעמים שהייתי חולה. פעם הייתי חולה מאוד והשתעלתי נורא. אפילו יותר גרוע מהקול שסבתא שלי היתה משמיעה כשהייתה מכחכחת בלילה. היא רבה עם אמא שלי שתזמין רופא ואמא צעקה עליה בחזרה שאין לה כסף. אחר כך באו פרדי-המזויין ומייק החייכן והחזיקו ילד. כל אחד החזיק יד אחת שלו אבל ראו שזה כאב לו. הם כנראה רבו על הילד וסבתא התנדנדה על הכיסא ובסוף אמרה להם לחתוך אותו לשניים ואז הם התחילו לריב אם לחתוך אותו לרוחב או לאורך. פרדי אמר שלרוחב יותר קל אבל מייק אמר שזה לא יהיה חתיכות אותו דבר. התעוררתי מזיע וכאבה לי הבטן. אולי בגלל הארוחה הגדולה עם הקינוחים שהביאו לי. אני כבר לא רגיל לאכול כל כך הרבה. עכשיו מגיע הקטע המשונה אז אם את לא רוצה לקרוא לא נורא.
קמתי לשירותים וישבתי איזה חצי שעה ולא יצא לי כלום. והבטן נורא כאבה שידעתי שעד שלא יצא אין סיכוי שזה יעבור. את זוכרת כמו אז שאכלתי את ההמבורגר המקולקל שאמרת לי לזרוק ואני סתם צעקתי עלייך שאת זורקת אוכל. בכל אופן ישבתי שם כבר נרדם לי התחת. פתאום הרחתי ריח מסריח כמו של נוד אבל זה לא היה שלי. והתחלתי לשמוע חריקות מוזרות, ממש בתוך התא שלי. והנה מגיע משהו ממש מופרע. התחלתי לראות צללית שזזה קדימה ואחורה. כל פעם קצת ולפי הקצב של החריקות. האזנתי טוב. מישהו ישב אצלי בתא. יכולתי לשמוע את הנחירות של ג'ו-השחור וגם את החריקות. בסוף החלטתי לקום לראות מה זה באמת. תפסתי ככה את המכנסיים ביד אחת ועמדתי לקום כששמעתי את סבתא שלי, נשבע לך שזאת היתה סבתא שלי. אף פעם לא יכולת לשבת בשקט. זהו, זה כל מה שהיא אמרה ואחר כך הפסיקו החריקות וגם הצללית נעלמה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא היה באמת, בייחוד שמיד אחרי זה יצא לי חירבון טוב והפסיק הכאב בטן. אבל המשפט הזה שאני לא יכול לשבת בשקט זה בדיוק מה שסבתא שלי הייתה אומרת. אני אפסיק כאן. יש לי כמה סידורים מחר בבוקר אז אני אכתוב לך בערב.
3/2/2010 יום רביעי
שמת לב שאתמול היה בתאריך מלא עם שתיים. שמעתי שיש אנשים שזה חשוב להם. מישהו שפעם הכרתי אמר לי שחבל שהוא לא התחתן ב-2/2/2002 בשעה 2:22. למה זה כל כך חשוב לך? שאלתי אותו. והוא אמר שככה הוא לא ישכח אף פעם את היום נישואין שלו. לכל אשם יש איזה תאריך או שניים שחשובים לו. מתי שהוא נולד ומתי שהוא מת. אני לא זוכר מתי סבתא מתה. טוב, היום קרה משהו שלא חשבתי שיקרה. הייתי בהלוויה. אני חושב שבגלל שזו היתה ההלוויה שלי אז זה לא נורא שהייתי בה. את מבינה, נכון? בבוקר מוקדם עוד לפני שזרחה השמש באו לתא שלי פרדי-המזויין ומייק-החייכן, רק שהיום הוא לא חייך. הם הביאו לי בגדים נקיים ללבוש. הם היו קצת גדולים ומייק אמר שלא נורא ופרדי ניסה לא לגחך. ג'ו השחור גם היה ער בתא שלו והסתכל עלי אז קרצתי לו שעברנו ונראה שזה הבהיל אותו. הרבה אנשים עמדו בתאים שלהם והסתכלו עלינו כשאנחנו עוברים. זה התחיל להציק אבל לא אמרתי כלום. לא רציתי סירופ פטל היום. הגענו לאיזו דלת והם סימנו לי להיכנס. נכנסתי ומצמצתי בעיניים. בהתחלה לא ראיתי כי היה אור נורא חזק. אחר כך ראיתי את הכסא. התקרבתי בזהירות ורק הצצתי על הכיסא שעמד שם –דומם. כאילו זאת היתה במה וכל האור נועד רק להאיר את הכסא. מישהו נגש אלי מאחור ועזר לי לעשות את הצעדים הראשונים. עברנו ליד לוח זכוכית גדול. זה כנראה היה חלון אבל אי אפשר היה לראות מי יושב מצד שני. אבל אני הרגשתי. הרגשתי טוב מאוד את העיניים של ההורים שלך. הם ממש דקרו אותי בגב. אני חושב שגם אחותך הייתה שם. רציתי לעצור רגע אבל לא נתנו לי. הרגשתי בטעם של הסירופ. מתוק מתוק. אבל אז ראיתי שסבתא מחכה לי על הכיסא שלה. נגשתי לבמה הקטנה ועליתי עליה. נשמע מלמול מאחורי הזכוכית ולא הסתכלתי למרות שרציתי. התישבתי על הברכיים של סבתא. התפלאתי איך זה שאני כזה גדול והיא כזו קטנה ובכל זאת אני מצליח לשבת על הברכיים שלה. היא חיבקה אותי והנדנוד והחריקות של הכסא הרגיעו אותי. גם ששמו לי משהו על הראש והדקו את הרצועות של הידיים ממש חזק. ניסו לשים לי משהו בתוך הפה וירקתי אותו. סבתא חיבקה אותי חזק חזק עד שזה כמעט כאב. אבל לא זזתי בכלל אפילו כשנהיה לי עיגול שחור בחיבור בין האצבעות. רציתי להראות לה איך שאני יודע לשבת בשקט.
© כל הזכויות שמורות לרונן
