לילה שקט

אני מפחד מהחושך.

אני לא מתבייש לומר זאת גם בגיל עשרים וארבע, אף אומר זאת בראש מורם אל על ובחזה מתוח, כול עוד ינצנץ איזה מאור קטן לרפואה.
לא, אני לא מפחד ממפלצות ירקרקות מתחת למיטה או מאיזה שד לילי אדמדם אשר מוכן, מתוח אבירים, לטרוף אותי ברגע שאעצום את שני עיני למנוחה, נהפכו בצורה ובעוצמה שאני נוחר אני די בטוח שאף מפלצת לא תעז להתקרב אלי ללא ההגנה המתאימה, גם למפלצות יש גבולות אתם יודעים.

אני מפחד מהחושך, כיוון שבחושך משתחררות להן באופן חסר רסן וללא רישום מוקדם, אינסוף מחשבות. מחשבות מכול הסוגים והטעמים, מחשבות על אהבה, אלוהים, מוות, חיים, עבודה, לימודים, חברים, דת, משפחה, כסף, הצלחה וכישלון, הכול מתערבב לו יחדיו, ללא סדר, ללא השגחה של מבוגרים, ללא משטר דיקטטורי או דמוקרטי, רק כאוס מוחלט במוחי, בנשמתי, בתוכי. המחשבות טסות במהירות הקול וללא הבחנה, מציפות אותי באין ספור שאלות המודגשות בסימני שאלה ראוותניות אשר אין לגביהן תשובה מוחלטת, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה. אך להן לא ממש אכפת, הן בשלהן, ממשיכות להציק, לקדוח ולשגע אותי עד אובדן עשתונות מוחלט. מהי אהבה? יש חיים אחרי המוות? בשביל מה אתה עובד? מתי יהיה לך סוף סוף כסף? בשביל מה אתה חי? אתה כישלון או הצלחה? חבר טוב או נבלה? מועיל למשפחה או סתם טפיל מודרני? במה אתה מאמין? יש אלוהים? ואני רק פונה להוא שלמעלה ומבקש, יורד על ברכי, קורע את בגדי, תולש את שערותיי ומתחנן אם אתה שם השוכן במרומים, אם אתה באמת קיים, אם אתה באמת ובתמים אוהב את יצירתך המופלאה ביותר, הצל אותי מעצמי, שחרר אותי מכול המחשבות האלו, שחרר אותי מעצמי, נתק את מוחי מגופי, הפל עלי חשכה ובורות, אני כבר לא יכול לסבול את עצמי יותר, אלוהים!

במשך לילות חלקיים אני לא נרדם, חסר מנוחה, חסר ישע. אני מנסה להרגיע את עצמי, מחפש לעצמי פתח לחלום סתמי שיוכל להציל את שפיותי מעצמי, חלום ללא משמעות וסימנים רק בכדי שיחסום את המחשבות לרגע קט. לתקוע בדרכן של המחשבות הארורות איזה פקק חלומי אשר ימנע מהן לבקוע החוצה מן הבקבוק המקולל. אך הן חסרות מעצורים וללא פשרות מוצאות את דרכן בכול פעם, השם יקום דמם. למה הייתם חייבים לאכול מעץ הדעת, למה? עדיף אפלה, חוסר ידע, שקט, מאשר חקירה בלתי פוסקת של עצמך, מי בקש מכם להעיר את תת מודע, מי ביקש מכם לזרוע במוחנו מחשבות עד אינסוף, ובכך להפוך אותנו למין היחיד המוביל את עצמו בשיטתיות וביעילות מופלאה לאבדון. לא רוצה מדע, ידע, רפואה וטכנולוגיה, לא רוצה נאורות, שכלתנות וקידמה. רוצה דממה, רוצה ליהנות מדריכה במקום, רוצה בורות, האוטופיה נמצאת בבורות, רוצה חיים ומוות, ובניהם רק שקט, לא יותר לא פחות, לא עוד ולא מעט. שקט, שקט שמימי, שקט אלוהי, כי שקט אנושי אף פעם לא היה קיים.

אני חושב משמע איני יודע דבר.