אחרי גסיסה מתמשכת של אדוננו בגלל מחלת הלב הוא נפטר בטרם עת.
חשבנו שנקבר יחד איתו, הרי תמיד היינו יחד. הסתכלתי על אחי הכליה והוא חייך אליי: "הוא חתם," אחי הכליה אמר, "חתם על מה?" שאלתי אותו, "נו...חתם אצל אד"י."
"מה זאת אומרת אד"י?" שאלתי אותו.
"אד"י", הוא אמר, "ככל הידוע לי זאת עמותה של תרומת אברים."
"ואיך זה קשור אלינו?"
"מה אתה?" אחי שאל אותי. "אני כמוך... בשר ודם."
"נכון, בשר ודם, אבל בתכלס' מה אתה?"
"אני בן אדם," השבתי לו, "נכון שאתה בן אדם, אבל איפה אתה באדם?"
"אני ליד שלפוחית השתן שלו, אבל זה שאני ליד שלפוחית השתן שלו לא עושה אותי פחות בן אדם ממה שהאדם שנפטר היה."
"אתה צודק. אבל בעיקרון אתה הכליה של האדם, אתה זה שמסנן לו את כל הדם מכל הפסולת המיותרת שהוא מזין בה את גופו."
"נכון, אבל אני לא מבין למה אתה חותר שאתה אומר שהוא חתם על אד"י?"
"אני חותר לכך שיש מצב שאנחנו ניפרד," אחי אמר ואז נוצרה שתיקה מעצבנת לכמה שניות.
"מה זאת אומרת ניפרד? למה שניפרד? הרי אנחנו אחים ונולדנו זה לצד זה."
"נכון! אבל אתה לא מבין! אנחנו בסך הכל כליות של האדם שמת!"
"אז מה. זה שאנחנו כליות לא אומר שאין לנו דעה."
"איזו דעה יכולה להיות לנו כבר? אף אחד לא מתחשב בכליות. בלב מתחשבים, בריאות מתחשבים, אפילו בקרנית העין מתחשבים, אבל בכליות?... תעשה לי טובה, לאף אחד לא יהיה איכפת מהרצון שלנו"
"אבל...אבל...יש לנו גם דעה, אנחנו גם בני אדם!" צעקתי עליו.
"לא! אנחנו לא בני אדם! כמה פעמים אני יכול להגיד לך את זה, אנחנו רק ריאות...סליחה, בלבלת אותי! אנחנו כליות! בגוף של בן אדם."
"חח ריאות..." צחקתי והמשכתי, "אבל נו אז? אנחנו חלק מהאדם - זה כמו שנגיד...קח את העיניים בפני עצמם, הן לבד הן לא "בני אדם" אבל הן חלק מ"הבן אדם", קח את הבטן- הבטן עצמה אינה "בן אדם" אבל היא שייכת לאדם."
"נו נכון, איפה הפואנטה שלך?" הוא אמר, "אני אומר שאם כל חלק בגוף 'האדם' הוא לא 'האדם', אז מה עושה את הבן- אדם "בן- אדם?!" השבתי לו בזעם.
"איני יודע!" הוא אמר, "יכול להיות שעלית פה על משהו..."
"תקשיב רגע," אמרתי לו, "מה אותנו 'הכליות' עושה אותנו 'כליות'?"
"הממ... זה שאנחנו דומים קצת לשעועית ואנחנו בגדול עשרה סנטימטר, לא?"
"נכון... אבל מה בעצם אנחנו? מה עושה אותנו באמת מה שעושה אותנו 'כליות'?" שאלתי את אחי שנית והוא לא ידע מה לענות, "טוב מה נהיית לי פתאום פילוסוף?!" הוא צעק, "לא יודע וזהו!" "אהה... ידעתי שאנצח אותך בסיבוב הזה!" אמרתי וחייכתי.
"אבל אתה לא מבין, אם ירצו לקחת אותנו אז פשוט יחתכו את בטנו של האדם וייקחו אותנו בלי לשאול, הרי אין לנו פה להתנגד. הוא חתם על א"די – תרומת אברים, הם יכולים לקחת מה שהם רוצים בלי לשאול אותנו.'המסטר הגדול' כבר חתם בשמנו."
"חתם, זה נכון. אבל אולי אנחנו לא 'הבן – אדם' עצמו, אבל יש לנו דעה משלנו וכוח רצון," אמרתי לו.
אחרי כמה שעות התחיל להיות ממש ממש קר. ראיתי איך אחי הכליה מתחיל לרעוד מרוב שקר לו.
"אל תדאג אחי, יהיה בסדר," אמרתי לו ואז הרגשתי פתאום את הקור גובר, הסתכלתי על שאר האיברים וגם הם היו רועדים מקור. ואז, ואז פשוט ראיתי שגוש קרח מתחיל לעטוף את כולי "אחי! אל תדאג אנחנו לא ניפרד לעולם!" צעקתי ואז נרדמתי.
כשהתעוררתי אור בוהק ולבן סנוור אותי, ראיתי יד של אדם מתחילה לגעת באחי הכליה. "אחי," הוא אמר לי כשהיד עזבה אותו לרגע, "נראה לי שאני עוזב..."
"לא...אל תדאג אף אחד לא ייקח אותך ממני."
לפתע ראיתי סכין חדה נוגעת בו וחותכת לאט, לאט מכל הוורידים שהיו מחוברים אליו.
"לא!" צעקתי, "אל תגעו באחי!!" אך הם לא הקשיבו לי והמשיכו לחתוך, "עזבו אותו! אתם לא מבינים, נולדנו יחד!" ניסיתי להשתחרר מכל הוורידים אך זה לא עזר לי. הייתי קפוא מדי בשביל זה. ואז, ואז קרה הדבר הכי עצוב שפחדתי ממנו כל ימות חיי. אחי הוצא לגמרי מהגוף. "ביי אחי, לעולם לא אשכח אותך!" הוא צעק לי כשהיד תפסה אותו "ללאאא אחיי! אל תשאיר אותי כאן לבד!"
בשבועות האחרים ראיתי איך פותחים וסוגרים שוב ושוב את בטן האדם ולוקחים עוד ועוד איברים. ממש סחר של אברים נהיה המת הזה, כבר את מה יקברו? מה יש מצב שיקברו אותי לבד?! אני מפחד להיקבר לבד.
טוב אז רק אני והלבלב בערך נשארנו ביחד והתחלנו להמר על כדוריות דם מי ילך קודם.
לפתע פתחו את האדם שוב, אבל הפעם נגשו אליי ישר. נעצו בי את להב הסכין הקרה והתחילו להוציא אותי לאט לאט.
"אז אני מבין שזהו זה, תורך ללכת," אמר לי הלבלב.
"כן לבלב, אבל שמחתי להכיר, תמיד האיברים האחרים הסתירו אותי ממך," הלבלב גיחך ואמר במבטא ארגנטינאי "הדיוס אמיגוס".
כשהוציאו אותי לגמרי שמו אותי בתוך שקית והכניסו אותי לקופסא עם מלא, מלא, מלא קוביות קרח וסגרו אותה.
אחרי כמה ימים של חושך וקור פתחו אותה, הוציאו אותי מהשקית ואז ראיתי שאני נכנס לתוך גוף של ילד קטן וחמוד. הכניסו אותי לתוך גופו, תפרו אותי ואז סגרו את הבטן.
"היי, שלום מי אתה?" שאלה אותי הכליה שלצידי.
"אני ירון, נעים להכיר."
"היי ירון, אני רפאל - נעים מאוד, הגעת לגופו של רן בן השבע, הוא ממש היה צריך עוד כליה בשביל להמשיך לחיות, תודה שבאת," לפתע הרגשתי שליחות אלוהית על מה שקרה כאן עכשיו.
"שלום רפאל," השבתי לו, "אני תמיד שמח לעזור..."
