געגוע

האלים עוד מדברים בריח הליקר

באור השמש והים העוטה שריון צחור

כך זוהרים הפרחים בבועות האור

מבין ציבורי האבנים

מבין קהל האנשים

וגורדי השחקים.

הרציף השומם מביט על פאתי הנמל שכבר

זמן מה חיכה למטמורפוזה

אולי להבין שהדרך צלולה

וגם היא תנוע על פי דרכה.

מי שמגיע ועוזב נשאר כתעלומה כזכרון

הזכרון הוא אבן וגעגוע

בבוקר השמש העוטה שריון.

ואיך לדעת לאן עוד תפליג ואם כל זה

יכול להתרחש מחוץ למרחב או לזמן

כמו בני האדם שבונים מאבן

את הגעגוע

צל שעובר על המים האפלים.

והרגע שחי במנוסה על מי הנצח

צפה כבת הקול לתור אחרי המסתורין

אחרי נופים קסומים ומדרונים ללא גבולות

בתוך אי יציבות של יקום לא אפשרי

התלוי על חוט מאבן

של געגוע

עד שהשאלה הופכת תשובה

לאיזו אגדה או חוף רציף שעה והחלל

שהתוכנו

לא רק ידעתי

שבסך הכל רצית אהבה.

האלים עוד מדברים בריח הליקר

בתשוקת הבחירה נעים במרחב המופרז

בלשון צרה

והעור והבשר רועדים

[זאת ברית שלא מגיע בשום ספינה

שעשויה מאבן

וגעגוע.

בסך הכל הגעגועים הם אותם געגועים

והאנשים

חלקם עוד אבנים

מגעגוע.