פרק שני
שמט את ידה מידו והחל להימוג, מנפנף לה לשלום. ניסתה לתפוס בשרוול גלימתו הצחורה, קראה אחריו בקול בוכין: "שמוליק, קח אותי איתך, אל תשאיר אותי כאן!" והספיקה עוד לראות את מנוד ראשו עטור התלתלים הערמוניים, ועוד שמעה את קולו ההולך ונחלש: "ברוריה, לא הגיעה שעתך, אליך לחזור, אך עוד נפגש, עוד נפגש..." והתפוגג.
האדווה הצמרירית הלבנה שהקיפה אותו מכל עבר סגרה גם על המקום בו עמד והיא נותרה בחוץ, לבדה. הכאב הנוקב ברגלה שב ושילח גלים בכל גופה והריח הזה, הריח הבלתי נסבל הזה, הציף אותה שוב עד מחנק.
שמעה רחשים. קרעה במאמץ חריץ בעיניה הדבוקות וראתה צללים מרצדים על הקירות מסביבה. המציאות חדרה לתודעתה והייאוש החל לחלחל שוב ויחד עמו הכעס, רק לפני רגע היא הייתה כל כך מאושרת, עיניו של שמוליק שלה היו אוהבות ומעריצות כמו אז, כשקידש אותה תחת החופה, וגם תלתליו אותם תלתלים שאהבה כל כך לפרוע בידה והוא תמיד העמיד פני כועס, אך עיניו אמרו אחרת. הדאגה פילחה את ליבה, אולי לא יכיר אותה, היא הרי השתנתה ללא היכר, דבלולים לבנים מאוסים החליפו את שחור מחלפותיה והפנים הצחורות של פעם עטו מסיכה של זיקנה שהתאמצה לשווא לקרעה מעליה. אך עיני שמוליק נהרו אליה כמו אז, הוא הכיר אותה, והיא נרגעה וחייכה אליו, הוא אוהב את עיניה הכחולות המחייכות, תמיד אמר לה כך. היא לא שבעה מלהביט בפניו, אוי כמה התגעגעה, אמרה לו, והוא ליטף בידו הגדולה המנחמת את פניה ושיערה, עיניו דיברו אהבה כמו אז, והיא הייתה שוב כלה צעירה קלת רגליים בשמלה צחורה וזר פרחים לראשה.
ולפתע ההפרעה הזו, הרחשים האלה, ודמותו החלה להתפוגג מול עיניה, היא עוד הספיקה להתחנן שייקח אותה איתו, שלא ישאיר אותה כאן לבדה עם סבלה, אך הוא הניד ראשו בהחלטיות, לא הגיע שעתך, אמר, עוד ניפגש, אמר, ונעלם.
צער עמוק מחץ את ליבה בצבתות של קרח, אפילו לא הספיקה לשאול אותו על יובל, אולי יובל שם איתו והיא כבר לא תדע זאת, כמה מנחם היה לחשוב שהם שם ביחד. הכעס מילא שוב את הווייתה, אולי הייתה זוכה לראות גם את יובל, אולי יובל חיכה לבוא בתורו אחרי אביו וההפרעה הזו הבריחה אותם בחזרה אל עולמם והיא נותרה כאן לבדה עם אסונה. יובל בני, התייפח ליבה, איך עזבת בלי שוב ואפילו להיפרד ממך לא ניתן לי, מאביך היה לי לפחות זמן להיפרד, לעכל...
שוב שמעה רחשים וראשה הצטלל. מישהו מתהלך בדירה, עליה רק לקרוא לעזרה, הפעם ישמעו אותה. ניסתה להשמיע קול אך דבר לא בקע מגרונה, קולה נאלם כפי שגם חרב מקור דמעותיה, צעקה ובכתה לסירוגין מאז שהיא שוכבת כאן ואז חדלה, כוחה לא עמד לה עוד. איך לא שומעים אותה, תמהה בתחילה, היא הרי יכולה לשמוע את המכוניות החולפות בכביש וגם קולות צחוק והדי שיחות מפי עוברים ושבים, איך זה שאף אחד לא שומע את זעקות מצוקתה? ואז גם היא הפסיקה לשמוע את עצמה ונכנעה. השלימה. הרעב כבר חדל להציק, רק היובש הזה בגרון והצחנה עוד מענים ברגעי הערות ההולכים ומתמעטים.
הצעדים קרבו. שוב התאמצה, ללא הועיל, להשמיע את קולה, ואז משקולת כבדה נחתה עליה, הרגל השבורה שילחה גלי כאב בלתי נסבלים בכל גופה ונהמה צרודה נחלצה מגרונה החרב.
עיניה היו כעת פקוחות והיא ראתה דמות אדם המתרומם ונעמד לפניה. לא יכלה להבחין בפניו, אך עיניו יקדו אליה בחשכה. ליבה נסק בפראות - "יובל! וצנח מששמעה קול זר השואל: "גברת, קרה לך משהו? נפלת?"
אור גדול הציף את החדר והכאיב לעיניה. כשפקחה אותן שוב, ראתה לפניה בחור זר שהביט בה. עיניים טובות, יש בהן חמלה, אמר לה ליבה. והיא לא אבתה להרפות מאותן עיניים.
המשך יבוא
