סיפורים

רק רציתי להודות. (944 מילים)

* 

מספרים אלי שאני אף פעם לא אומר 'תודה'. אבל זה פשוט לא נכון. עד עכשיו לא ראיתי שום סיבה להגיד 'תודה'. אבל אתמול הכל השתנה.

בבוקר, לקחתי את עגלת האשפה שלי החוצה, מחכה שתגיע מכונית הזבל לאסף אותו. כרגיל, חלק מהאשפה נשפך על האדמה ליד הבית שלי. וכרגיל, ביקשתי מעובד הזבל לנקות אותה.
אתם לא יכולים להבין עד כמה הופתעתי, כאשר הוא לא עשה או אמר דבר, אלה פשוט עבר לבית הבא. זה היה כל כך חריג, שאני רק עמדתי שם עם הפה הפעור עד שזבוב נכנס לתוכו, עשה סיבוב ועף החוצה.

סגרתי את הפה והבנתי: היום איש הזבל לא אמר מה הוא חושב על אימא שלי, אחותי, (טוב, הוא לא יכול לדעת שאין לי אחות, נכון?) לא הראה עם ידיו את הדברים שהוא היה מוכן לעשות לי. כלום. שום דבר מהרפרטואר הרגיל שלו.
זה היה לגמרי לא יאומן שאיש הזבל לא ענה
.
הוא היה יכול! אבל לא ענה
.

באותו רגע, הבנתי שהעולם שלי לא יחזור להיות כפי שהיה. כל האמונות שלי פוצצו על ידי רוח של השינויים שהרגשתי, כאשר חשבתי על איש האשפה האצילי הזה
.

הבנתי שאני חייב להודות לו על ההתנהגות הג'נטלמנית שלו.


חיים, 12 נובמבר 1971

~*~

חיים נתן את המכתב למזכירה ואמר, "אז, הנה זה."

היא הביטה בו, קראה ביעף, לאחר מכן הסתכלה על חיים, קראה עוד פעם, ואז קמה ויצאה מן החדר.
חמש דקות לאחר מכן, היא חזרה ואמרה, "סליחה על ההמתנה. קח את זה לחדר 329 — הם ינסו לעזור לך."

בחדר 329, התהליך היה דומה לזה שבחדר הקודם
:

"יום טוב. יש לי מכתב תודה לאחד העובדים שלכם. רציתי להודות לו באופן אישי, אבל כשבאתי לעירייה בפעם הראשונה, אמרו לי שזה בלתי אפשרי. אז כתבתי מכתב."
"אתה צריך להביא את המכתב בשלושה עותקים. אני צריך שלושת העותקים של המכתב. אצלנו הכל בשלשות."
"אני יודע. הנערה בחדר 10,273 אמרה לי אתמול."
"כל העותקים בחתימת נוטריון?"
"הנה, המכתב ממנו."
"שילמת 175 ₪ דמי טיפול עבור הבאת מכתבי 'תודה' לעירייה?"
"כן, הנה הקבלה."
"חכה רגע, בבקשה."

האיש יצא מן החדר. חיים שמע אותו מדבר בטלפון. הוא שמע רק חלקי השיחה, "מה עוד אני יכול לעשות?– אני לא יודע מה לעשות עם המכתב הזה– כן, ניסינו את זה– ניסינו גם את זה– הוא נמצא כאן כבר שלושה ימים ועשה כל מה שביקשנו . מה אני עושה עכשיו?– בסדר, אני אגיד לו את זה."
האיש חזר ואמר, "אני אחתום, שקיבלתי את זה, אבל רק אחרי שהמזכיר הראשי למנהל זוטר של שוליה של עוזר המזכיר לסגן ראש העיר השלישי בנושאים של העברת מכתבים יחתום. הוא יושב בחדר 2345."
חיים הרגיש כאילו השמש נכנסה לחדר, כאשר החיוך הרחב של האיש חשף את שיני הזהב שלו ונצנוצן סנוור אותו. הוא עצם את עיניו, בלע עמוק, אבל אז, הרים את ראשו בהחלטיות ויצא.

שלושה שבועות אחרי זה, המכתב הוגש, הוועדה שהייתה צריכה להתארגן בכדי לחקור את מכתב ה'תודה', התארגנה, וגלגלי השיניים הענקיים של הביורוקרטים הקטנים החלו את הסיבובים האיטי שלהם.

~*~

העיתון שלי נתן לי משימה חופשית.
"דן, תמצא משהו מעניין. מה שתרצה אבל עסיסי." אם העורך הראשי אמר עוד משהו, זה הלך לאבוד מאחורי הדלת הסגורה, בגלל שמיהרתי החוצה לחפש רעיונות עבור הדוח שלי, שאמור להביא אלי את פרס פוליצר.

שמעתי זמן מה שיש יותר מדי ביורוקרטיה בעירייה שלנו. עם זאת, בשבוע שעבר, מישהו גילה לי סיפור שהראה את הביורוקרטיה באור אחר. שונה מאוד. אני פשוט הייתי חייב לחקור זאת.

באתי לעיריית. בניין בן שתי קומות, נראה מוזנח וישן מאוד: רצועות צבע תלויות מהקירות, חורים גדולים מאוד בטיח, חלונות ללא זכוכית. ראיתם פעם אחוזה רדופת רוחות? אם לא, בואו לראות את בניין העירייה.
הרגשתי זיעה קרה יורדת על גבי, רגליים פתאום אבדו מיציבותן. נכנסתי והלכתי לאורך המסדרון.
אחת הדלתות נפתחה. תחילה, שמעתי אותה — וכמעט בטוח, שגם כל העיר שמעה את הרעש המעצבן, כמו של טרקטור המקרצף אספלט — ואז ראיתי אותה נפתחת. עמדתי לפני הדלת, חושש להמשיך. אישה זקנה עם בגדים לא מסודרים יצאה מהחדר והלכה לאורך המסדרון.
"סליחה, את יכולה להראות לי איפה הארכיון, בבקשה?"

היא הראתה את הכיוון עם האצבע שלה ואני עכבתי אחריו עם העיניים שלי. דרך מסדרון העירייה, דרך הדלת, דרך הרחוב הארוך והישר ועד לבניין בסוף הרחוב. הלכתי לכיוון ההוא.
התחלתי לספור קומות הבניין, אבל אחרי 57, הרגשתי שזה לא חשוב. המבנה היפה ביותר בעיר והארכיון נמצא שם?
כשהגעתי קרוב מספיק בכדי לקרוא מה כתוב על השלט הקטן ליד דלת הכניסה, עצרתי בתדהמה: "ארכיון העירייה."
הסתכלתי אחורה על בניין העירייה ואחר כך, חזרה על בניין הארכיון שלה, ומיד הבנתי מה באמת חשוב בעיר הזו - הניירות.

לקח לי קצת זמן למצוא את חדר מספר 10,457 ששם, הם אמרו, אמצא את כל המסמכים על המכתב שהיה הבסיס של נפילתה של כלכלת העירייה.
בקומה העשירית, היה רק חדר אחד - 10,457. האם היו בכלל חדרים 10,456 ו- 10455? התחלתי לחשוב שלא.
נכנסתי לחדר 10,457 וראיתי שהוא נמשך לכל אורך הקומה. בכל מקום היו קופסאות קרטון וארונות מתכת. התחלתי לחקור את הניירות.

1974 - אחרי שתייקו את קובץ #1743 של 'מכתב תודה' במקום לא נכון, בגלל שהארכיון היה מלא מדי, העירייה החליטה לבנות מבנה נפרד עבור זה (ארכיון 'מכתב תודה').

1998 - הוועדה ה-127 לא הצליחה לפתור את הבעיה ולהבין פשר 'מכתב התודה', כך שה- 10,278,756 ₪ נרשמו בתור 'אבד' ב"נושאים בלתי פתורים" בספרי העירייה.

2004 - ראש העיר אופרהוף ניסה להשפיע על הוועדה ה-744 כדי לקצר את עבודתה או לפחות שיאוכלו פחות, אבל לא הצליח.

2005 - הארכיב הישן של 'מכתב תודה' נהרס. במקומו, נבנה בניין הארכיון החדש.

2007 - ראש העיר אופרהוף השני מצא את הסיבה שאיש הזבל לא קילל ותיק החקירה נסגר.

אני צילמתי את ממצאי ראש העיר, הבטתי סביבי בכדי לחוקק בזכרוני את הכמות הניירת העדירה שהייתה שם, ויצאתי.
ברחוב, הוצאתי את המסמכים מהכיס וקראתי שוב את האחד-עשרה הדפים של ההסבר על האיש הזבל שלא ענה, למרות שהיה יכול. זה היה מסמך ארוך עם הרבה מילים מדעיות שקשה להבינן.
אחרי שסיימתי, עשיתי סדר בראשי, חייכתי וסיכמתי הכל לעצמי: "האיש, בעצם, היה חירש."

תגובות