מפסידן מוחלט. -- 568 מילים

"דוקטור, אני יכול להיכנס?"
"חיים קיגלי?"
"כן."
"בוא, מר קיגלי. בבקשה תשכב על הספה."
"אני יכול לשבת במקום זאת?"
"כמובן. אם זה יותר נוח לך."
"תודה."

"אז ..."
"סליחה, דוקטור?"
"אז תספר לי על הבעיה שלך."
"אני לא יודע. אני מרגיש כל כך לא בנוח לדבר על זה."
"אם אתה לא תספר לי, איך אוכל לעזור לך?"
"כן, אני מבין. אבל ... מממ ... ובכן, הנה זה: אין לי אף חברה. אני לא יכול לדבר עם אף אחד אם הוא לא גבר. אני כל כך פוחד לעשות את זה כי בכל פעם שאני מתחיל לדבר עם בחורה, אני מרגיש שקול שלי עוצר בגרון כמו באור אדום. זה משגע אותי. אני בן שלושים וארבע ולא היתה לי אף חברה עד עכשיו. בבקשה תמצא מה לא בסדר איתי. בבקשה תעזור לי."
"חיים, תירגע. או שאתה לא רוצה לדבר או שאתה פותח את זרם מילים בלתי נשלט. הבה נתחיל מן הילדות ... אתה בן שלוש ..."

***

(כעבור שלושה חודשים.)

"חיים? האם זה אתה שוב? האם יש משהו חדש אצלך היום?"
"דוקטור, אני לא יכול לעשות את זה. ביצעתי הכול כמו שאמרת, אבל ברגע האחרון, הרגשתי שהרגליים שלי לא מספיק חזקות, ואני מחליק למטה על הרצפה. הבחורה צחקה והלכה. בוא נמצא איזו בעיה אחרת מילדותי. אולי הפעם זה ילך טוב יותר."
"אבל חיים, בפעם האחרונה אנחנו כבר הגענו לגילך כבן עשרים. אין מקום אחר לחזור לילדות שלך. בכל גיל אחר בדקנו. אל אף שזכרונך יותר מלא בחורים מאשר גבינה שוויצרית, ויש לך עבר אפל יותר מאשר לכלא אלקטרז, אנחנו בדקנו הכול. אני לא יודע מה לעשות."
"דוקטור, בפעם האחרונה אמרת שאם זה לא יצליח הפעם, אתה תדע מה קורה איתי."
"כן, חיים. קיוויתי שזה לא יגיע לזה, אבל נראה שאתה מפסידן, לוזר."
"למה אתה מתכוון?"
"הוי, חיים... דבר אחד בכל זאת ישנו שאתה יכול לנסות."
"כן, דוקטור. כל דבר."
"חיים, אתה צריך ..."

***

(לאחר שבוע.)

"חיים! האם אני רואה חיוך? ספר לי! ספר לי!"
"טוב, דוקטור. עשיתי הכול כמו שאמרת. והפעם זה עבד נפלא."
"שב וספר לי הכל בפירוט."
"ובכן, הבחורה, קוראים לה ויקטוריה, היא בדיוק מה שחיפשתי. יפה, חטובה, בלונדינית עם עיניים כחולות. ומשהו, שבהתחלה חשבתי כמגרעת, התברר כמאוד חיובי."
"מה זה?"
"היא לא יכולה לדבר. זה פשוט מושלם. אין לנו ויכוחים. היא מסכימה איתי כל הזמן. זה כל כך טוב! ואני חייב להודות לך על כל זה."
"טוב, גם לך יש חלק בהצלחה הזו. אני כל כך שמח לשמוע שהכל הולך כמו שצריך."